Moderat – III (אלבום)
אפראט (סשה רינג) ומודסלקטור (ג׳רנוט ברונסרט וסבסטיאן סזארי), הברלינאים שמאחורי השם Moderat, חוזרים באלבום שלישי. בתחילת דרכם, השילוב בין מודלסלקטור לאפראט הרים גבות לאור העובדה שלהרכב אין מכנה סגנוני משותף. הסגנון של מודסלקטור הוא קופצני, אנרגטי ומרים מסיבות; אפרט הוא נוגה, עדין ופופי יותר. אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על 3 האלבומים המשותפים להם, ניתן לראות תהליך עבודה מרתק של ניסוי וטעיה. באלבום החדש, החיבור הסגנוני מרגיש סוף-סוף טבעי ומאפיל על אלבומיהם הקודמים; מודראט עוברים באלבום הזה תהליך הפשטה וסובלימציה שמוביל את הסאונד שלהם לסול אלקטרוני צלול ונעים. כדי להבין זאת באמת חייבים, עם זאת, להקשיב לשני האלבומים הקודמים.
"Moderat" מ-2009 היה אלבומם הראשון שהיה בנוי, ברובו, מטראקים אלקטרוניים אינסטרומנטליים שמודסלקטורמצטיינים בהם, אבל הרכות של אפראט כמעט ולא הייתה מורגשת. האלבום הקדים את זמנו לא רק בגלל השילוב המוזיקלי התמוה, אלא גם משום שהוא יצא בזמן הנכון ובמקום הנכון: עידן פריחתו מחדש של הטכנו ושיאו של הדאבסטפ. מודראט העלו מן האוב את הברייקביטשלא בדיוק היה באופנה, והזרימו דם טרי בדראם אנד בייס. האלבום הזה הכין את הקרקע להצלחה של אלבומים כמו Swim של Caribou. האלבום השני של השלישיה יצא ב-2013 והיה פחות חדשני מקודמו, הן משום שעולם המוזיקה האלקטרוני הגביר את הקצב ומשום ששילוב הביטים האגרסיביים של מודסקלטור עם שירה פופית רכה לא תמיד עבד. הורגש המאבק של אפראט האמביאנטי והרגיש אל מול מכונת הביטים של מודסלקטור. המעבר הקונטרסטי בין קול אנושי לביט מכני נשמע מאולץ, והאלבום כולו הרגיש שהוא רץ על שאפל עם שירים ארוכים מדי שהיו חייבים לעבור עוד עיבוד.
האלבום החדש, לעומת זאת, מחליק היטב בגרון: הטראקים האלקטרוניים הפכו סוף סוף לשירים של ממש והאלבום כולו מרגיש כמו מוצר שלם. האלבום ספג לתוכו את סקאלת האופל רחבה של ז'אנרים אלקטרוניים כמו פוסט-מינימל טכנו, שמעוררים השוואה ל- Four Tet ו-Burial ולקלילות של ה-XX. מחשבה עמוקה עשויה להצביע דווקא על רגרסיה סגנונית יותר מהמצאה של משהו חדש. למרות זאת, העקשנות והפרפקציוניזם של מודסלקטור בפרויקט השאפתני הזה השתלמו למודראט מאד: הם לא נפלו לטרנדים בעולם ה-EDM והתמקדו כמו סמוראים ממושמעים בטכניקה המסורתית שלהם, עד שהגיעו לצליל כמעט מושלם. השירים, בהתאם, מהונדסים היטב – במקום לפתוח בבאסים כבדים שחוזרים על עצמם כמו באלבום השני, מודראט בנו יחד שירים שמתחילים בהילוך ראשון ונהיים, בהדרגה, מורכבים יותר עם התפתחות השיר והאלבום.
Eating Hooks, השיר שפותח את האלבום, מדגים את מאזן הכוחות הנכון הזה במדויק. השיר מתמלא תחילה ברעשי רקע אליהם מצטרפים ביט מעודן וקולו של אפראט, שמוסיפים לשיר גוון חם. כך גם בנויים שאר השירים באלבום: בכיול אבסלוטי של קצב מכני מול קול אנושי. האיזון בין הרעש לשקט והמקצב לקול הוא מוחלט וברגע שהוא מעיק, נפרש גם חוסר השלמות.
שיר בולט נוסף הוא Reminder האירוני, שמהווה תזכורת למאבקי הכוחות של מודסלקטור האגרסיביים ואפראט הרך. באופן שהולם את התוכן, השיר נתקע במתח שבין הנטיה שלו להיות שיר רגוע לבין השיר המרים של המסיבה. למרות או דווקא בזכות המתח הזה, זה שיר חזק ודומיננטי שמדגים, שוב, את הנדסת האלבום המתוחכמת של השניים בהשוואה ליצירות הקודמו. השיר מתחיל בכלי הקשה ובקולו הנקי והלא מעובד של אפראט ומתחמש, בהמשכו, בביט עמוק שנשבר לטיון דראם אנד בייס שאפיין את האלבום הקודם.
על אף שהאלבום החדש של מודראט לא מחדש יותר מדי מבחינה סגנונית ואפילו נתקע מעט בזמן, יש בו משהו מופלא; ברור שהתקיעות הזו היא חלק מתהליך ארוך. ההתעקשות של ההרכב על יצירה שאינה טבעית לו מצליחה לייצר אלבום מצוין ובלתי צפוי, שמהווה נקודת השיא לאחר שני אלבומים שהם מעין תהליך למידה. אפראט ומודסלקטור חיים את העולם האלקטרוני הברלינאי ושולטים בו בצורה כמעט אבסלוטית, ואין ספק עכשיו שוזה רק עניין של זמן עד שהם יגיעו לשפה מוזיקלית ייחודית שתוליד סגנון חדש אל העולם.
