פיצוץ אטומי: Mogwai vs. Explosions in the Sky (סקירה כפולה)

משהו מעניין קרה. באותו יום שישי של תחילת האביב הוציאו שתי להקות פוסט-רוק את האלבום החדש שלהן – שתיים מהלהקות המשפיעות ביותר בז'אנר שלהן, כל אחת חלוצה מוזיקלית בדרכה שלה. האחת הגדירה את יסודות הפוסט-רוק בתחילת דרכה והמשיכה לבחון את התגובות של אותו ז'אנר מול מרקמי סאונד שונים במהלך הקריירה שלה; השניה צללה עמוק לדרכי ההבעה של גיטרות חשמליות, ליצירת סיפור באמצעות מלודיות ורמות שונות של השקט שבין הרעש. בשני האלבומים החדשים שלהן ניסו הלהקות לצאת מאזור הנוחות שלהן וליצור משהו שונה משגרתן המוזיקלית. לאחת זה הצליח מעבר למה שדמיינתי; השנייה כמעט שברה לי את הלב.

Mogwai היא להקה נדירה ואולי חסרת-תקדים באיכותה. במשך 21 שנים רצופות, מאז הקמתה, חבורת הסקוטים הזו לא הוציאה אלבום אחד לא טוב. אפילו האלבומים החלשים יותר שלהם (The Hawk Is Howling, Hardcore Will Never Die But You Will) היו חלשים באופן יחסי בלבד מול שאר יצירות המופת של הלהקה (Rock Action, Come on Die Young). לאחר מספר שנים שדישדשו באותו מקום, מוגוואי שיחררו לפני שנתיים בלבד את Rave Tapes, אלבום רטרוספקטיבי לכלל פועלה של הלהקה, שהיה היצירה המגובשת ובעלת האמירה החזקה ביותר שלה מזה שנים.

למרות האלבום האחרון והחזק שהוציאו, לא השתנתה התפישה שלי את מוגוואי כלהקה שקהתה עם הזמן. המוזיקה שלהם אמנם עדיין עצמתית, אך משהו מהניסיוניות הבוסרית שהגדירה את אלבומיהם הראשונים וגרמה לחוויית ההאזנה להם להיות אינטנסיבית, אבד עם השנים. כל אחד מהאלבומים האחרונים שלהם הכיל פילרים שנשמעו אותו דבר והפחיתו מהתעוזה של הלהקה. Atomic, האלבום הטרי שלהם, מערער על כל אלה ומוכיח שעל אף גילם המופלג נשארו לחברי מוגוואי כמה קלפים חזקים בשרוול; הם לא מתכוונים לאבד רלוונטיות בזמן הקרוב.

התקשיתי לקרוא ל-Atomic אלבום בעת ההכרזה עליו. מדובר, למעשה, בפסקול לסרט תיעודי על ההתחמשות הגרעינית של העולם ועל הפחד מהפצצה האטומית, נושא שחברי מוגוואי לא חששו להביע את דעותיהם הנחרצות לגביו בעבר; הם אף לוקחים חלק פעיל בקמפיין לפירוק העולם מנשק גרעיני. אבל פס הקול עבר עיבוד לכדי אלבום מגובש לאחר יציאת הסרט, והוא מרגיש כמו אחת מנקודות הציון החשובות ביותר בהתפתחות הסאונד שלהם.

מוגוואי בבסיסה היא להקה של גיטרות שלא פחדה מעולם להשתמש בדיסטורשנים המלוכלכים ביותר בארסנל שלה, ושעם הזמן התווספו לאלבומיה גם סינתיסייזרים ושימוש נרחב יותר באלקטרוניקה. ב-Atomic הגיטרות עוברות למושב האחורי, ומפנות את הזרקורים לסינתיסייזרים חלליים וביטים גדולים, שעוטפים הפקה סאונדסקייפית שלוקחת אותך לעולם אחר.

האלבום מוסיף להצטיין במבנה שלו, ומחולק לשני חלקים באופן קלאסי: מחציתו הראשונה (או צד א' של התקליט, אם תרצו) כוללת רצף טראקים אינטנסיביים במיוחד שזורמים מאחד לשני כמעט מבלי להרפות , ומגיעה לשיא עם Pripyat, שיר שנשמע כמו סיוט שמזדחל באיטיות וקרוי על שם אחת מהערים הסמוכות לצ'רנוביל. מחציתו השנייה של האלבום מפנה מקום להרהורים ולהסתכלות רצינית יותר על נושא האלבום, כשהטון העוצמתי של החצי הקודם הוחלף בשירים שקטים יותר ועוכרי שלווה כמו Little Boy הפותח את המחצית ועד לסיום האלבום עם Fat Man, המשאיר את הלב תלוי על בלימה לפני הפיצוץ הסופי (Little Boy ו-Fat Man הן שתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי).

אך עם כל הערכתי ואהבתי הגדולה למוגוואי, רמת הציפיה שלי לאלבומם החדש לא היתה בת השוואה בכלל לאלבום החדש של Explosions in the Sky. חמש שנים חלפו מאז שיצא Take Care, Take Care, Take Care, אלבומם האחרון והמופתי, שהביא את תהליך ההתבגרות של אקספלוז'נס לשיא. במקום לבנות את השירים לעבר קתרזיס שמתנפץ בדיסטורשנים אימתניים, TCTCTC חקר עד כמה יכול השקט שבמוזיקה להישאר מוזיקלי, ויצר סינרגיה בה כל אחת מהגיטרות והתופים אינטגרלים ליצירה באותה מידה, כאשר כל אחת מהגיטרות ממלאת תפקיד של סקציה שלמה בתזמורת. The Wilderness, אלבומם החדש והשביעי במספר, חורג כמעט מכל התבניות שאפיינו את אקספלוז'נס עד כה.

בעוד שהאלבומים הקודמים התאפיינו במספר זעום של שירים ארוכים, האלבום החדש בנוי מתשעה שירים שנעים בין 4 ל-6 דקות, ותפקידי הגיטרות ההדוקים מפנים מקום לנסיונות שונים בסימפולים ואלקטרוניקה. אחד הדברים החזקים ביותר אצל EitS היה היכולת שלהם לספר סיפור באמצעות מוזיקה בלבד וללא מילים, דבר שבולט במיוחד ביצירות המופת שלהם First Breath After Coma ו-Let Me Back In. כחלק מהנסיון ללכת בכיוונים חדשים, הסיפוריות הזו נזנחת לטובת אווירה ולטובת בילד-אפ מתמשך שלא מגיע לכלל סיפוק, אלא מנסה להתגבש לכדי תמונה שלמה שמביטה על השממה.

הנחתי שאוהב את The Wilderness עוד כשהוא הוכרז. אלבום חדש של EitS בעשור האחרון הפך לאירוע נדיר, וכל אחד מהם היה יצירה בעלת צורה וגוון שלא נשמעו כמו שום דבר אחר מלבד אקספלוז'נס; אך האלבום החדש הוא פספוס גדול. זה אלבום שהיה יכול להיעשות באותה מידה עם שינויים קוסמטים קלים על ידי הרבה להקות פוסט-רוק גנריות אחרות שמשתמשות באותם השטיקים. כשלהקה כל-כך מיוחדת ושונה כמו EitS מביאה אלבום כזה, זה מרגיש כמו בזבוז.

להקות קמות ונופלות על תהליך ההתבגרות שהן עושות. זה תהליך קשה, וכולנו באיזשהו שלב בחיים יכולים להיתקע במקום במשך כמה שנים. כשההתבגרות ממשיכה לאחר הקיפאון הזמני שלה, היא חייבת להיעשות על ידי הערכה מחודשת של הדרך שנעשתה עד כה, ולהוביל לבחירה חדשה בדברים שמגדירים אותנו. זה תהליך שנמשך לאורך כל החיים וקריטי להגדרתנו העצמית, ולכן כאשר דמויות שאנו תופשים כעוגן יציב יותר מאיתנו מתקשות בו חל ערעור קשה.

Explosions in the Sky בוחנים את עצמם מחדש בשנים האחרונות וזה טוב. הדבר האחרון שארצה מהרכב שאהוב עליי כל כך הוא שישאר תקוע במקום. קיוויתי לראות את אקספלוז'נס מגיעים לעוד שיא עם האלבום החדש והתבדיתי, אבל לא משתמע מכך, בהכרח, שהשיא הבא בלתי אפשרי או שהחשיבות שלהם כלהקה פחתה. האכזבה בעיקר מקנה מידת אנושיות למוזיקה האדירה שהם עושים. מספיק להסתכל על הדרך של מוגוואי כדי להבין: גם אחרי שפל, כל אחד מאיתנו למצוא עצמו מול שיא חדש.