כתבת עשור זאת לא תהייה

כתבת עשור זאת לא תהייה

נינה סימון

21 בפברואר 1933 – 21 באפריל 2003

קשה לי להגיד איפה בדיוק התחילה האהבה שלי לנינה סימון. אולי היה זה ברגע בו שרו את Ain't got no המעולה שלה בסרט Hair אותו ראינו בשיעור מוזיקה אי שם בכיתה ה'. ייתכן והיה זה הרגע בו שמעתי אותה שרה לראשונה כשאני לבדי, ואולי היה זה הרגע בו קראתי בבוקליט של Release איך בגיל עשר נינה הופיעה לראשונה וההורים שלה נאלצו לפנות את מקומם בשורה הראשונה לזוג אנשים לבנים.

או שאולי, אלו כל הרגעים גם יחד, הם ועוד הרבה אחרים שיהיו לי אחר כך לצלילי קולה ונגינתה, זו אגב, מדהימה אותי בכל פעם מחדש.

אני מניחה שאי אפשר לציין עשור למותה מבלי לספר קצת מי היא נינה סימון, מצד שני, אם אספר, כתבה לכבוד העשור כנראה לא תהיה.

אומר רק כי היא הופיעה בכל העולם, ואפילו בישראל (פעמיים! רק אלוהים יודעת איפה הייתי כשזה קרה), הייתה אקטיביסטית ואף ביטאה זאת בשיריה, דוגמא נהדרת לכך הוא השיר – Mississippi Goddamn אשר נכתב כתגובה לרצח של מדגר אוונס ופיצוץ כנסיה בברמינגהם, אלבמה, אשר גרם למותם של ארבעה ילדים שחורים.

הדבר הזה לוקח אותי לתכונה נוספת שאני אוהבת בסימון כאמנית וכאדם באופן כלל י- היא לא פחדה למחות, ללכת נגד ולהיות מיעוט, מה שבעיני הפך אותה לאומנית אמיתית. היא השתמשה ביצירה שלה ככלי לביטוי עצמי והלכה עם זה עד הסוף, מבלי לפחד מההשלכות ומבלי לצנזר את עצמה.

אך נינה סימון לא רק לחמה במישור הרוחני, אלא גם בזה הפיזי – הייתה פעילה בתנועה לזכויות האזרח ואף נמנעה מלשלם מס הכנסה לארה"ב במשך כמה שנים כמחאה על מלחמת ויאטנם. אין ספק שזו אישה ראויה להערצה.

 

המוזיקה שלה, כמו גם חייה, לא התאפיינה בסגנון אחד אלא בשילוב והכלה של סגנונות שונים ומשונים, היא הרכיבה אותם מחדש, תוך נתינת המקום הראוי לכל סגנון-
מה שניכר גם בהפקה המוזיקלית של האלבומים שלה, אפשר לשמוע כל כלי וכלי, כולל הנקישות החלושות בשיר I wish I knew how it would feel to be free. ועדיין, הפסנתר, שהוא כידוע, הכלי של נינה, נשאר דומיננטי, בעזרתו מצליחה סימון לקבוע קו אופי מאוד ברור, חזק ושובה לב.

היצירה שלה גורמת לי לסערת רגשות כל פעם מחדש, השירים שלה נכנסים עמוק אל תוך התודעה ואפילו מעבר, לא רק בגלל המילים, או המוזיקה עצמה, אלא בגלל השילוב של שניהם עם הכנות הנשמעת בכל רגע ורגע מיצירותיה. היא אוהבת, שונאת, מפחדת, נלחמת, מוחה, בוכה ומתרגשת ואת הכל, אפשר לשמוע בצורה בה היא מרעידה או לא מרעידה את הקול שלה, בקצב השירה ובניואנסים הווקאליים שלה.

אפשר לומר שנינה סימון היא אחת היוצרות אשר לימדו אותי שכן צריך להביא את עצמך אל תוך היצירה וליצור מתוך מהות, לדבר את ולא על.

היא ידעה לדבר ולהכיל את כל הסגנונות, האנשים והקולות ויחד עם זאת גם ללכת עם האמת שלה, תוך התפתחות תמידית, זו כנראה הסיבה שמעולם לא הצלחתי להגיד מתי הכל התחיל, אבל בהחלט ידעתי להגיד למה.

נינה סימון - עשור