נועה בנתור – Love & Darkness (ראיון)
לפעמים, הדברים הכי טובים מתגלים במקרה. לחיצה אקראית על אלבום ברשימה למצעד תשע״ה המתקרב, הובילה אותי אל אחד האלבומים היפים ששמעתי השנה – אלבומה השלישי של נועה בנתור, Love & Darkness. האלבום נכתב על תהליכי פרידה והתמודדות עם סרטן, ובהתאם לכך הוא מלנכולי משהו, ומאד מאד חשוף. ככל שהקשבתי לו יותר ויותר ראיתי – ומצאתי – את עצמי בתוכו, ורציתי לשמוע עוד ולהכיר עוד.
הרבה אלבומים שיצאו השנה יכלו לתפוס את תואר אלבום השנה שלי, אבל דווקא האלבום הזה, שהגיע בשקט והוא כולו יצירה שלמה העומדת מולך, קיבל את התואר. אומרים שזאת לא האמנות אלא איך שאתה מגיב אליה, והתגובה שלי הייתה אהבה שקטה ועמוקה.
בהתחלה כשביקשתי לראיין את נועה היו לי מעט חששות, אך בסופו של דבר זכיתי בשיחה על החיים, על הצלחות והפסדים, על עצב ומחלות ופחד ותקווה ואופטימיות, על ניו יורק ותל אביב, על מוסיקה – ובעיקר על החיים. החיים הכל כך יפים ומוזרים שלנו, שהם מלחמה אינסופית בין האפלה והאהבה שבתוכנו.
היי נועה. כדבר ראשון, אספר לך שבהקשבה לאלבום מרגיש כאילו כל הלב שלי נמצא בתוך האלבום הזה. לדעתי זה פשוט כי גם הלב שלך שם.
"חשוף לגמרי, כן. אני זוכרת שאחרי האלבום הקודם היו שואלים אותי "איך את יכולה לכתוב דברים כל כך אינטימיים", ואף פעם אין לי באמת תשובה לתת – זה פשוט מה שאני עושה. אני כותבת, ומנסה שהמילים שלי יהיו הכי אותנטיות שאפשר."
לפרסם את השירים שלך זה תמיד לחשוף את עצמך, אבל באלבום הזה העניין מוחשי במיוחד. איך זה מרגיש?
״אני חושבת שבתקופת הכתיבה של האלבום הגעתי למקומות הכי קשים ונמוכים שלי אי פעם בחיים, שפשוט לא היתה ברירה. אני ממש זוכרת את עצמי מניחה את הראש שלי על הגיטרה, חצי נרדמת, ותוך כדי יוצא השיר. הרמה הכי פשוטה של being – להיות בלי לחשוב בכלל על מה ייצא ומה זה אומר. ובאמת יצאו שירים מאוד מאוד פנימיים. למרות שבכל האלבומים שלי יש שירים חשופים ואינטימיות.״
אם בכל האלבומים יש חשיפה, במה האלבום החדש שונה מהקודמים?
״קודם כל מרגישים ממש כמו ילד אחר. גם ברמת המנעד – יש בו שירים עם מנעד יותר גדול, גם בשירה, וגם בסגנון – פתאום רביעיית מיתרים. מהבחינה הזאת Love & Darkness מכסה איזה שטח יותר עמוק ורחב. מבחינת החשיפה, עברתי איזשהו תהליך. חלק מהאלבום הראשון בכלל לא כתבתי ו/או הלחנתי, והייתה שם הרבה פחות חשיפה – כי ככה זה כשאתה שר שיר לא שלך. משם כבר התחלתי ללמוד את אמנות כתיבת השירים וככל שעוברות השנים זה נראה לי בסדר לחשוף את עצמי בשירים.״
זה בסדר גמור. יותר מכך, מזל שיש את זה.
״נכון, אבל בחיים האמיתיים אני לא כל הזמן דארקנס.״
וגם האלבום הוא לא כולו דארקנס אלא גם אהבה. ועשית אותו באמצעות אהבת אנשים – קמפיין מימון-המונים בהדסטארט. מדוע בחרת בדרך זו?
"עשיתי שני אלבומים במימון המונים ומבחינתי שתי הפעמים היו הכרח – לא הייתה לי דרך אחרת להצליח כלכלית להוציא את האמנות שלי החוצה. חייבת לומר גם שהרגשתי קצת לא נעים לבקש, למרות שהיה מרגש לראות שאנשים אוהבים ומוכנים לתמוך."
יש אמנים שנמצאים איפשהוא בקו האמצע בין המיינסטרים לאינדי, ולדעתי את שם. זכית להצלחה ברדיו, חיממת את סוזן וגה – אלה לא דברים מובנים מאליהם לאמנית לא מוכרת. מה את חושבת?
"קודם כל, אני בטוחה שאני לא מיינסטרים. אם לדבר בכנות, אני מרגישה קצת תקועה – תקועה בין האינדי לבין הצלחה גדולה יותר. כמעט בכל כתבה שעושים עליי נאמר "הזמרת הכי טובה שאתם לא מכירים" – וזה תמיד צובט לי בלב. תחושה תמידית של כמעט, ביחד עם ההרגשה שהמוסיקה שלי אמורה כבר לפרוש כנפיים לפגוש קהל גדול יותר.״
בנוגע לקהל גדול יותר, אני מסכימה. יש תגובה למוסיקה של "איפה זה הסתתר כל הזמן?", וככה הרגשתי גם אני בהאזנה לאלבום שלך. יש איזשהי תחושה שזה נופל באמצע, כי זה לא ממש אינדי אבל זה עוד לא שם במיינסטרים.
״בעיני התשובה כמובן קשורה גם למזל, אבל אצלי גם הרבה למחלה. אני לא יכולה לחרוש במות כי קשה לי פיזית, ושנים הייתי חייבת להשאר בארץ לטיפולים, אז באמת במקרה שלי התשובה היא די ברורה, אבל עדיין מבאסת. כן יש ימים שבהם אני פתאום מתוסכלת למה אני לא מצליחה להשיג, אבל יש הרגשה שאני עושה צעדים נכונים כרגע, גם אם איטיים, בדרך להצלחה.״
ראיתי שאת פחות אוהבת לדבר על המחלה ויותר על היצירה, אז אשאל על שניהם. בהתפרצות הראשונה, הפסקת לנגן, אבל בפעם השנייה זה דווקא כן גרם לך ליצור מוזיקה. מה השתנה?
"אני חושבת שבפעם השנייה זה היה קצת "תמות נפשי עם פלישתים". הרגשה של אין לי מה להפסיד. אחרי שהפסקתי חיכיתי שארגיש טוב ואז אני אחזור ליצור, ועבר זמן, ובאמת כשהרגשתי טוב התפנה מקום מחדש למוסיקה. וכשגיליתי שהמחלה חזרה הגיעה תחושה של "אין יותר לחכות שאני ארגיש טוב", ובו בזמן הבנה עם עצמי שיש כאן גם הזדמנות לכתוב תוך כדי תהליך מטורף שאתה עובר, ובעצם נתתי לעצמי פשוט ללכת למקומות האלה."
חזרת אל המוסיקה כמפלט או כהצלה?
"כהצלה. כמשהו שמחזיק אותי עם הראש מעל המים."
ובאותה תקופה של המחלה כשיצאתי מוסיקה – יצרת מתוך מחשבה של "אני יוצרת אלבום" או "אני עושה מוסיקה כהצלה"?
"אני תמיד חושבת במונחים של אלבום דווקא, ככה היה גם בקודמים. אני לא מאלו שכותבים המון ויש להם שירים במגירה, אלא יוצרת אלבום שלם, ובאמת באחת מביקורות האלבום נכתב שזה מרגיש כמו קונספט לגמרי'.'
לגמרי.
"האלבום הוא תשעה שירים – שזה יחסית מעט – אבל תשעת השירים האלו הם תקופה. באיזשהו שלב מישהו אמר לי שזה מעט ואולי כדאי שאכתוב עוד שיר או שניים, וסירבתי. זאת התקופה, ואם אכתוב עכשיו עוד משהו הוא יהיה שייך לאלבום אחר."
איך באמת הייתה העבודה על האלבום?
"את האלבום הפיקו איתי בן גולן ואיתי זנגי, ששניהם חברים קרובים מאד שגם ליוו אותי בזמן המחלה. זו הייתה חוויה די מושלמת לעבוד איתם באינרציה מוחלטת, וגם עם עוזי פיינרמן שכתב את עיבודי כלי המיתר. כל כך נהניתי בהפקות ובהקלטות – צחקנו מלא."
כלומר, למרות העצב הוא נכתב בשמחה. לאב אנד דארנקס?
"כן. זה מדהים, כי לפעמים הייתי מגיעה לאולפן ישר מטיפולים בתל השומר ועדיין רוב הטיייקים של השירה נעשו כטייק אחד שלם. גם כל עניין חיפוש הסאונד וההפקה – I love it. גם הבנתי יותר וידעתי מה אני רוצה ואיך, וזה נתן תחושה של פאוור לנד – בניגוד לאלבום הראשון שעשיתי בניו יורק שבו לא הייתה לי שום שליטה על ההפקה – לא היה לי מושג אז מהחיים בכל הקשור לזה.״
אז את האלבום הראשון הפקת בניו יורק – ספרי לי על התקופה. אולי בעצם שם הסתתרת כל הזמן הזה.
"נסעתי לנו יורק אחרי הצבא וגרתי שם חמש שנים וחצי. ניו יורק הייתה – היום כבר פחות – אהבה ענקית. ביליתי שם תקופה מופלאה"
וכשחזרת מהעיר הגדולה?
"ניו יורק הייתה לגמרי העיר הגדולה שלי, כשהייתי צעירה עם כוכבים בעיניים בטוחה שאצליח בגדול. בכלל לא תכננתי לחזור לארץ. כשחזרתי גרתי בתל אביב נורא התרגשתי להכיר אותה, ועד עכשיו אני די מאוהבת בה.
אני חושבת שבתוך תוכי אני סיטי גירל. אני אוהבת את העיר – את החופש, את האנונימיות, את זה שדברים יכולים לקרות ככה פתאום; ואני כל הזמן מנסה ביני לבין עצמי למזג את נועה שגרה בקיבוץ ואוהבת את השקט והשלווה וכל הדברים הנפלאים שיש פה (מעגן מיכאל, נ.) עם נועה שצריכה תחושת חיים ותרבות ויצירה ומוסיקה וחברים, ואני חייבת לומר שעוד לא מצאתי. נעים לי פה, אבל יש ימים שאני מתגעגעת לעיר.״
אז למה חזרת לקיבוץ?
"אם לומר את האמת, הרגשתי שאני טובעת במין מרוץ. אם היה לי מלא כסף אולי כן הייתי גרה בתל אביב, למרות שיש בקיבוץ משהו שעוזר לי להרגיש בריאה יותר. מה שכן, אספר לך שכשחזרתי למעגן מיכאל הייתי בפאניקה מוחלטת שלא תהיה לי השראה יותר ואני לא אכתוב עוד מילה – היו לי ממש התקפי חרדה שייגמר העולם ותגמר ההשראה ולא יהיה לי על מה לכתוב, וזה מדהים לראות כמה זה לא באמת קשור – כי כל האלבום הזה נכתב כשלא יכולתי לצאת מהבית ימים שלמים."
אולי מתוך זה האלבום פנימי כל כך.
"כן. אתה מגלה כמה השראה יש ולא משנה איפה אתה נמצא. לפני כמה שבועות הלכתי בתל אביב ופגשתי מישהי שעזבה את הקיבוץ, והיא אמרה לי "שמעתי את השירים שלך ב88, את מדהימה. רק את ונתן יונתן הצלחתם לגור בקיבוץ וליצור ככה". אמרתי לה שזאת המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בערך בחיים. אז כן, זה מדהים בעיניי שהצלחתי ליצור בתוך הבית."
זה באמת דבר מיוחד, ליצור מבפנים עם עצמך בלבד. מה את עושה חוץ מליצור מוסיקה בתוך הבית?
"תוך כדי המחלה הצלחתי לסיים תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת חיפה – אחד הרגעים הכי גאים שלי. התחלתי גם להעביר הרצאות על הסיפור שלי ותהליך היצירה תוך כדי המחלה, שזו הפרנסה שלי לקיבוץ. ההרצאות הולכות מדהים וזה נותן לי הרבה כוחות."
את בעצם עושה הרצאה על ההתמודדות – ויש לך את האלבום שגם הוא סיפור של ההתמודדות. מי מהם את חושבת מבטא טוב יותר את מה שעבר עלייך באותה תקופה?
"נראה לי שהאלבום. כי הוא מין זיקוק של כל מה שעברתי – ממש מזקק את הפחדים הכי גדולים והקשיים והמחשבות הכי אפלות. ההרצאה זה כבר איזהשהו מבט טיפה חיצוני של 'אחרי', ובעצם הרעיון בהרצאה זה משהו שחשוב לי להעביר – התפיסה שלא חייבים לעבור מסע רוחני תוך כדי סרטן, ושלא צריך להרגיש אשמה על המחלה.״
דווקא יש סימנים למסע רוחני באלבום – השיר God למשל.
"כן. מבחינתי מסע רוחני היה האלבום. שזה גם נורא מעניין כי אני בן אדם שלא מאמין באלוהים – ופתאום יצא השיר הזה שכן מדבר עם איזושהי ישות. אני עדיין לא לגמרי מבינה את השיר הזה אבל הוא גם אחד האהובים עליי עצמי. אני חושבת שכל אדם מוצא לעצמו את הדבר שנותן לו את הנחמה ואת התמיכה ומתמודד עם דברים בדרך אחרת, והכל בסדר. אולי זה באמת הקטע עם השיר – אני לא יודעת מי זה הגוד הזה אבל בחרתי בו שיעזור לי לקום"
"שרתי מגיל מאוד צעיר. עוד בכיתה א' הייתי יושבת שעות ושומעת מוסיקה. לשיר ממש התחלתי במגמת מוסיקה. בהתחלה הייתי סופר ביישנית, ולא משהו מיוחד, ואז בכיתה י' כתבתי איזה שיר לפסטיבל מוסיקה, שזכה מקום ראשון. זה נשמע מצחיק אבל אני ממש זוכרת את זה כנקודת מפנה של "וואו – אוהבים לשמוע אותי ואני טובה בזה וזה כיף" וככה המוסיקה נהייתה חלק משמעותי בחיים שלי. ותמיד שרתי באנגלית וכתבתי באנגלית וזה גם מה שאני שומעת."
אז מה את שומעת?
"הדיסקים הראשונים ממש היו לאונרד כהן ופול סיימון, והאייטיז – מדונה ומייקל ג'קסון. בתקופה של ניו יורק נפתחתי לווילקו ורדיוהד ובק ורופוס ויינרייט וקרן אן. הרבה אינדי רוק ופולק.״
ואילו אמנים מהארץ את אוהבת לשמוע?
"עכשיו אני מאוד מתלהבת מהילה רוח. אני מעריצה אנשים שכותבים מוסיקה טובה בעברית, והיא עושה את זה בכזאת אלגנטיות ומגניבות. גם את פלורה ורותם אור (Totemo) אני אוהבת. וגם Garden City Movement מעולים.״
לא רק את המוסיקה שלך אני אוהבת אלא גם את הטעם. רוב האמניות בארץ שציינת הן נשים, וזה מזכיר לי וויכוח שצץ לאחרונה על מצבנו בתעשיית המוסיקה.
"קודם כל, יש כרגע איזושהי התעוררות – הרבה מוסיקה טובה שיצאה השנה שזה נשים. אני חושבת שיש בנשיות איזה תבלין לסגנון ולמוסיקה שהוא כן נותן משהו אחר, ולא מפריעה לי כל ההגדרה הזאת. אני חושבת שלנשים יש הרבה יותר חוזק מגברים, ואני מוכנה כסטנד ביי על המשפט הזה עם ארבע וחצי שנות התמודדות."
אז את מסכימה גם עם הטענה שאין כמעט נשים בתעשייה או שאת חושבת שסתם אומרים?
"תראי, אני רואה את רוב היחצניות הגדולות שהן נשים, ויש הרבה מנהלות נשים. לא יודעת, אולי אני פשוט לא מכירה – אבל נראה לי שהכל בסדר.״
מה עוד היית רוצה שיהיה בסדר או לראות שקורה בעוד שנה, שנתיים, שלוש?
"הדבר שאני הכי מאחלת לעצמי הוא להיות בריאה לגמרי ולא להתעסק כל הזמן עם בתי חולים ובפחד שזה יחזור. וחוץ מזה, הייתי רוצה שהקליפ שאני מוציאה יהיה פתאום ויראלי, ושהאלבום יגיע לעוד מדינות ואנשים. החלום הגדול שלי הוא לנסוע להופיע בפסטיבלים בחו"ל, ושהמוסיקה שלי תצליח ותיתן כוחות."
כשנכנסים אל הבנדקמפ של נועה, השיר שהיא בחרה להשמיע ראשון הוא דווקא השמח באלבום – City Light. בתום הראיון אני גם מבינה למה. עם אופטימיות, שמחה, קסם ויופי בלתי נגמר, נועה בנתור היא – ושתסלח לי על הצביטה בלב – הזמרת הכי טובה שאתם לא מכירים.
נועה בנטור תופיע לכבוד האלבום החדש ביום רביעי 9.9 באוזןבר בתל אביב עם כלי מיתר ואורחים. איוונט כאן.
