Of Monsters and Men, חוגגים שלוש שנים לMy Head Is an Animal בסדרת קליפים חדשה

הנה סוד: אני לא מאוהבי הקליפים. כמעט שאין קליפים שהצליחו גם לצוד את תשומת ליבי וגם לשמור עליה ולכן כששמעתי על קליפ המילים החדש של המונסטרס, לא התלהבתי בכלל.  יומיים אחרי זה, הבנתי שמדובר בסדרה. ארבעה ימים אחרי זה הבנתי גם שהם לפי סדר השירים באלבום My Head Is an Animal שלהם מ2011, אשר בקרוב יחגוג 3 שנים ליציאתו ואז באמת התעניינתי. יומיים אחרי שהסדרה אמורה הייתה להיגמר (שנים עשר יום כמספר הרצועות), יצאו שני קליפים נוספים לשתי רצועות נוספות –  האחת רצועת בונוס מהגרסה בארה"ב והאחת רצועה מוסתרת מהגרסה האיסלנדית, את שתיהן לא הכרתי קודם.

האמת היא, שמלבד האלבום הזה ומלבד השיר "Little Talk", אשר נחרש בתחנות רדיו בכל העולם ואף זכה לקליפ לא רע בסדרה, לא ממש הכרתי את "Of Monsters and Men". הסיבה לכך היא שללהקה יש את הקסם שלה, אבל משהו – אולי הדמיון ללהקות אחרות, כדוגמת הלומינרס – גרם לי רק לחבב אותה ולא לעוף עליה באופן מיוחד, אלא שאז הגיעה הסדרה הזו.

כמו הלהקה עצמה, גם הקליפים עצמם נעו בין עבודת ארט מדהימה – למשל From Finner המרהיב ממש, שלדעתי יכל להפוך ללהיט גדול, וLove Love Love המהמם, לבין Slow and Steady הפשוט יותר וSloom שגם כשיר וגם כקליפ די דילגתי עליו, כנראה בגלל לייקהאוס היפהפה שאחריו. ולמרות חוסר האחידות בקליפים והאחידות בשירים – גם אלו וגם אלו יפים, בדרכם שלהם.

הסדרה כולה בשחור לבן חוץ מקצת צבע שנצפה בתחילת King and Lionheart. מובן שבכולם מופיעות המילים (ביחד עם המוסיקה), כולל שני השירים הנוספים. הראשון, Numb Bears, נחמד ומזכיר קצת את מאונטיין סאונד בריפים החוזרים, והשני – Sinking Man, הוא הרצועה המוסתרת הסטנדרטית – שקט, מלודי וקצר, וחבל שיש אותו רק בגרסת איסלנד. מצד שני, ככה הסוף היפהפה של האלבום , Yellow Light ,לא נשבר.

את הסדרה המלאה אפשר למצוא בדף היוטיוב  ובפייסבוק  של הלהקה. צילום: מתיו אייזמן