אוף מונטריאול - Aureate Gloom (ביקורת אלבום)

אוף מונטריאול – Aureate Gloom (ביקורת אלבום)

אוף מונטריאול הם כנראה אחת הלהקות הוותיקות הכי מעניינות בשטח. כתבו עליהם כל כך הרבה, ועדיין עם כל אלבום שהם מוציאים הם מצליחים להפתיע גם את המאזינים האדוקים ביותר. Aureate Gloom הוא אלבומם השלושה עשר ונדמה שאחרי כל כך הרבה שנות פעילות ואחרי כל כך הרבה חומרים שהם שחררו לעולם הם יתמקמו בנישה הנוחה שלהם. מעודד לראות שזה לא נכון בכלל.

אבל בואו לא נקפוץ קדימה. נתחיל מההתחלה – אוף מונטריאול, להקה מג'ורג'יה, ארה"ב, המובלת על ידי הפרונט-מן הכריזמטי וחסר הפחד קווין בארנס, פועלת כבר כמעט עשרים שנה בסצינת האינדי-לא-ברור-מה-הסגנון-המובהק-שלהם. אחרי אלבומי מופת כגון Hissing Fauna Are You the Destroyer?, Skeletal Lamping, ואפילו אלבומם הקודם, Lousy with Sylvianbriar הנהדר, בארנס עדיין מצליח להביא משהו חדש לשולחן בכל פעם.

Aureate Gloom (אורנמנט עגמומי – איזה שם נהדר) מדבר ברובו על הפרידה של בארנס מאשתו באחת עשרה השנים האחרונות. כפועל יוצא, זה כנראה האלבום האישי ביותר שאוף מונטריאול הוציאו עד כה. הפרט הזה הוא אמנם פרט רכילות אך הוא חשוב גם לזרימה של האלבום – ברגע שהמאזין יודע אותו כל האלבום מתחבר. בלעדיו, Aureate Gloom עלול להישמע כמו היעתק של רגעים הרבה יותר מוצלחים של ההרכב.

זהו לא אלבום לינארי, כהרגלם – הוא עמוס בשינויי מקצבים וסגנונות וחריזה מפוזרת עד לא קיימת – כל האלמנטים הללו מעבירים את אותה תחושה חסרת אונים שבארנס מנסה לשקף. שינויי מצב הרוח, העצבות, התסכול, הכעס אך גם את האהבה שהוא עדיין רוכש כלפיה. לעיתים נדמה שבארנס מרגיש שחרור, ליריקלי ואמנות ואחר שוקע לפתע ברגשות אשם, רגשות בלבול והלקאה עצמית. יש בכל אלה משהו מאוד אותנטי ויוצא דופן, צד שבארנס טרם חשף לנו.

אם נשים את האמת העגומה מאחורינו לרגע, יש באלבום הזה שירים לא רעים בכלל. מעבר לסאונד הפסיכדלי המאפיין את אוף מונטריאול, יש כאן גם ווייב סבנטיזי עם נגיעות של גלאם רוק בכל פינה.

Empyrean Abattoir הנהדר, מדבר באופן מובהק על הפרידה מבת זוגו של בארנס. זהו שיר לא קל לעיכול, שאוצר בתוכו כאב רב וסיפור על פרידה קשה ועדיין מדובר בשיר פנומנלי. Empyrean Abattoir אינו הטראק היחיד ששם במרכזו את סיפור הפרידה, ולמעשה הנושא הזה מרחף כמו ענן אפור על כל האלבום. Virgilian Lots גם הוא עוסק בו. אך אולי בניגוד ל-Empyrean Abattoir אנו יכולים לחוש כאן בבירור את האהבה שהוא עדיין רוכש כלפי אותה אישה מעברו, מהולה ברגשות בלבול וחוסר הבנה לאן להתקדם מכאן.

בפן הפסיכדלי המובהק בולטים שירים כמו Monolithic Egress, לו נתקלתי בו בהקשר אחר, הייתי אומרת שזה שיר שהוקלט לפני ארבעים שנה בליברפול. לצד הפסיכדליה מתקיים הרוק בהרמוניה מושלמת והרבה שינויי טמפו וסגנון מלווים את כל השיר, מה שגורם למאזין לצאת מאיזון לעיתים, אך להישאר מרותק למסלול התפתחותו של השיר.

Aluminum Crown דווקא חלש מדומיו, בעוד האלבום הקודם התאפיין במספר לא מבוטל של בלדות לכל אורכו, באלבום הזה אפשר להגיד שזו הוורסיה הקרובה ביותר לבלדה שנקבל. על אף שאמירה כזו היא מוטעית לחלוטין – זו לא בלדה, זה פשוט שיר פסיכדלי להחריד.

טראק נוסף שבולט באופן יוצא דופן הוא Apollyon Of Blue Room הממכר והמצוין. כשסיפור הפרידה עודנו מרחף מעליו בכל מילה (זהו ללא כל ספק האלבום האישי ביותר עד כה). Apollyon Of Blue Room מצליח להטעות את המאזין לחשוב שמדובר בטראק ריקודים קליט וטוב. אך הטראק המוצלח ביותר באלבום הוא בלי שום ספק השיר  Bassem Sabry. הוא מזכיר את הרגעים היפים ביותר של אוף מונטריאול ומצליח ללכוד את המאזין גם ללא הזיכרון המתוק. פתיחה חזקה לאלבום מוצלח, שהנפח שלו נבנה לאורכו.

אני מגדירה עצמי כמאזינה שקדנית בכל הקשור לאוף מונטריאול ובהחלט נהניתי מכל רגע באלבום הזה. לא בגלל שהוא חידש לי מבחינה מוזיקלית או ליריקלית, לא ולא. הרבה פעמים הוא נשמע כמו דברים שהלהקה כבר עשתה בעבר. אלא שיש באלבום הזה כל כך הרבה עומק וכאב חשופים לאוזני כל וזה בדיוק מה שעושה את האלבום הזה לכל כך מוצלח.