אי שם מעבר לערוץ אחד ולברית המועצות

אי שם מעבר לערוץ אחד ולברית המועצות

כולם עכשיו בענייני רשימות, דוגמת "אלבומי השנה", "מוזקאי\ת השנה", "שיר השנה" וכו' – כל כך הרבה כתבות בכל מגזין ובלוג שמכבד את עצמו עוסקות בשאלות הכה חשובות הללו. רב הרשימות, במתכוון או שלא, מעט חופפות זו לזו. בכל זאת, ישראל היא מקום קטן. כל כך קטן, שאת מפת הארץ אפשר לדמות עם גוף אדם אחד בלבד, שלא כמו ברוסיה לדוגמא, שם נזדקק לרבים רבים מגופי האזרחים ועדיין לא בטוח שנצליח.

כך או כך, בעודי מנסה לקרוא את הרשימות הללו ולהבין מהן מי הוא בעצם הישראלי הממוצע, פתאום החל לחלחל בי החשק לעשות אחת גם, אלא שמה לי ולממוצעים. מה לי ולקביעות חורצות גורל ואיך למען השם, אצליח להביא אלפי ישראלים וישראליות לכדי הצבעה בפעם המליון? חוץ מזה, אומרים שהדמוקרטיה מתה ועכשיו האפנה החדשה היא להחליט בעבור אחרים, לדאוג אך ורק לעצמך ולהשאיר איש איש לגורלו. היות ואני ידועה ביכולתי לעקוב אחר הטרנד, החלטתי לשתף פעולה ובמקום לבקש מכם שתבחרו עבורי בדרך דמוקרטית, לבחור בעצמי עבורכם. טוב, לא בדיוק עבורכם אלא יותר עבורי ובכלל אין בכוונתי לבחור את אלבומי השנה שלי, אלא יותר לסכם לכדי רשימה אחת את המוזיקאים והמוזיקאיות שנכנסו לפלייליסט שלי השנה וכנראה יישארו שם עוד הרבה זמן.

ראשונה היא לונא אבו נסאר, אשר נכנסה לפלייליסט שלי ובכך גם לחיי עם אלבום הבכורה המצוין שלה – "אספר לך". אלבום המורכב כל כולו מטקסטים נהדרים (אעיד בעיקר על אלו שנכתבו בעברית), מעיבודים מטשטשי חושים וממלודיות המסוגלות להמיס אפילו את האבן הקשה ביותר. יש שיקראו לזה פשטות, ייתכן כי זהו הסופרלטיב המתאים ביותר, אלא שחסר בו משהו. האלבום הזה הוא מעבר לפשוטות שכולנו כל כך כמהים לה ומעבר לציפורים עפות באופק. המוזיקה של לונא אבו – נסאר היא החסידה שהביאה את דמבו, היא דמבו עצמו, היא כל מה שצריך בשביל להוות נהרות חודרי סלעים וכדורי זכוכית לברוח אליהם משגרת היומיום.

שניה היא ביאטריס מרטין, הידועה יותר כCoeur de pirate. נתקלתי באלבומה השני Blonde לפני כחודשיים ובו ברגע כל פריטה, כל תו וכל הקשה שיחקו תופסת בין רמ"ח איבריי. המוזיקה שלה, אשר מקבלת הרבה השראה מן הפאן הקלאסי חודרת עצמות בצורה כזו ששום ז'אנר אחר לא יכול. לראשונה בחיי, אני מוצאת עצמי חסרת דאגות באשר לטקסט, היא מצדי יכולה לשיר את רשימת הקניות שלה, העיקר שתמשיך לנגן.

שלישית היא תמר אייזנמן, אשר שנות הקיום המוזיקלי שלה וכנראה שגם הקיום הכללי הן רבות משל השתיים האחרות. יצא לי לשמוע אותה בעבר, אלא שאני בדומה לערוץ אחד מעדיפה להישאר באזורים המוכרים ובכלל, לא הרבה יודעים את זה אבל אם ערוץ אחד היה בן אדם – הוא היה אני. קצת אחרי שהתחילה לה שנת תשע"ד, הוזמנו לסקר מופע השקה לאלבום בכורה של בחור בשם רונן גרין. אייזנמן התארחה בהופעה ההיא ואף הפיקה את האלבום מוזיקלית. קשה היה להתעלם מהנוכחות שלה על הבמה ובאלבום עצמו. היא הכניסה עצמה אליו בטפטופים של כתמי צבע על חולצת טריקו לבנה. אחרי ההופעה הזו, ויתרתי לחלוטין על המקריות המוזקלית בה נקטתי עם יצירתה. הקשבתי לכל אלבומיה בזה אחר זה ופתאום, בהאזנה רצופה הצלחתי לזהות גם בהם את הקסם ההוא מהאלבום של גרין, אייזנמן לא מנגנת בגיטרה, היא הגיטרה וכל כתם צבע מלווה תמיד ביללה קורעת לב, כזו שתפלח אותו לחתיכות ותחלק אותו משל היה תפוז בטיול השנתי.



רביעית היא אביה פרחי, אליה הגעתי באמת במקרה, בספונטניות שלא תמיד אופיינית לי – ישבתי באוזןבר כשלפתע נתקלתי במכרה אשר אמרה שיש הופעה של חברה טובה שלה אשר מתחילה ממש עכשיו. אם איני טועה, ההופעה הזו הייתה לפני קצת יותר משנה, לא היו בה הרבה אנשים ופרחי שרה בשקט האופייני לה מילים שנשארות איתך. הולכות אחריך לכל מקום, מזדנבות אחריך כמו חתול רחוב ומייללות בין כל מעשי היום – יום ולו רק כדי שלא תשכחי שהן שם. כמה חודשים אחרי אותה הופעה הוציאה יחד עם יונתן ליפיץ את ג'ינג'ר המצוין. דבר אשר גרם לי להבין סופית עד כמה יוצרות כמוה חסרות בנוף המוזיקלי שלנו ומאז גם המוזיקה שלה, כמו המילים, לא יוצאת לי מהראש.

 

חמישית, היא בכלל להקה ובכלל מארגנטינה – La mississippi blues band, יום בהיר אחד זוג חברות החליטו לעבור דירה ולגור ביחד. הן קיבלו דירה בצפונבוניה ואני זכיתי באוסף הדיסקים המשובח של אחת מהם. כך קרה שבנוסף לכמה אלבומים של טום ווייטס, ביורק, ג'ימי הנדריקס ו-ויסנטיקו קיבלתי גם את Sietevidas ואת Bit Hippie, שניהם של ההרכב הנ"ל. יש להם זמר שמוציא את הכליות בכל פעם מחדש ומוזיקה שלקוחה מסרטים ישנים של שנות החמישים, בהם הנשים רוקדות סווינג עם שמלות מתנופפות יתר על המידה ושרוולים תפוחים, משל היו התגלמות חלומותיה של אן שרלי. שני אלו, היו הדברים הראשונים ששאבו אותי אל תוך הלהקה הנהדרת הזו. אחר כך, גם קראתי את הטקסטים ואל חגיגת השמלות הזו הצטרפו להן גם זוג עיניה היוקדות של אן ושערה האדמוני, ללא ספק אחד הדברים שלהקת בלוז – רוק צריכה להיות.

אם אנסה להצביע על המשותף לכולם, או לפחות לרובם, יהא זה ודאי מקומו של הטקסט בתוך היצירה, לעיתים אף כחלק מרכזי בה. מילים נועדו בכדי להגדיר והמוזיקה היא השכן בן החמש שגונב תפוחים בלילה ושובר את כל הגדרות הלבנות בדרך. השילוב בין השתיים הוא הצורה הטובה ביותר לבטא את עצמך מבלי לפחד שהדברים שאמרת יישארו תלויים באוויר כמו נעליים על עמוד חשמל. הוא נצחי יותר מכל מודה ויותר מכל קטעי הארכיון של ערוץ אחד. הוא יישאר פה גם כשאנחנו נבנה בית במאדים ונגדל את הנכדים במעלה ונוס, אם יתפורר ביום מן הימים יאבדו כל פורצי הגדרות ואנחנו ניוותר עם פיות סגורים, אגרופים קפוצים ועיניים עצומות.