פטריק ווטסון - Love Songs for Robots (ביקורת אלבום)

פטריק ווטסון – Love Songs for Robots (ביקורת אלבום)

פטריק ווטסון הוא אמן ההתחלות – כל התחלה שלו היא מין כישוף. אמרתי את זה בעבר, ואני חותמת על זה באותה מידה גם עכשיו. באלבומו החדש, Love Songs For Robots, פטריק ווטסון מוכיח שהוא לא רק יודע לעשות פתיחות מהממות אלא גם סופים. בהסבר שנתן לבחירה בשם לאלבום הוא אמר "לא רציתי להיות רובוט. אבל הסיבה שאנחנו עדיפים על מחשבים היא שיש לנו רגשות ואני גיליתי שרגשות הם מכניים ככה שהדבר היחיד שנשאר כדי להבדיל בינינו לבין רובוטים היא סקרנות והשראה – ואני לא חושב שאתה יכול לתכנת את זה לתוך מחשב"

אם אפשר או אי אפשר – ימים יגידו. אבל אין ספק שסקרנות והשראה לא חסר לווטסון – בדף הויקיפדיה על שמו הוא מתואר כ"סינגר סונגרייטר קנדי", ולדעתי אין יותר הורדת ערך מזה. משיר פסקול מפורסם לStep Up, עד למוסיקת אמביאנט, לאינדי פופ סינסתזי לפולק פסיכדלי ולקלאסי. פטריק ווטסון הוא הכל. מספיק לראות אותו בהופעה או קצת להקשיב. לא כל אחד יתחבר, אבל לדעתי מדובר באחד האמנים החשובים והמעניינים, בסצנת האינדי ובכלל, שקיימים בינינו היום. יש לא מעט סיבות לכך אבל העיקרית מביניהן היא שהמוסיקה האקלקטית והמיוחדת של פטריק ווטסון היא אי בתוך ים של אמנים שנשמעים אותו הדבר, ללא אמירה, או לפחות יצירה, מעניינת באמת.

אלבומו האחרון והשישי, Love Songs for Robots, שוחרר כשלוש שנים לאחר צאת  אלבומו האחרון (והנהדר), Adventure In Your Own Backyard, המלודי ברובו. גם האלבום הנ"ל יחסית מלודי, כשהשיר הראשון, שהוא גם שיר הנושא, Love Songs For Robots, הוא קטע מלודי שכל דבר בו מושלם. מצלילים לנגינה, מהפתיחה לסוף, מהמילים לשירה הווטסונית המרחפת שאי אפשר לפספס – ככל הנראה השיר הטוב באלבום, וחבל שהוא ראשון. אבל מה זה משנה, העיקר שהוא כאן.

למרות הציפיות הגבוהות לאחר הפתיחה החזקה, השיר השני, Good Morning Mr. Wolf, לא מאכזב. הפעם הפסנתר המוכר כבר דומיננטי יותר, עם עיבוד יפהפה להרמוניית הרקע ולשילוב התופים. Bollywood, לאחריו, הוא שיר קצבי יותר מהותית, כששנייה לפני שנראה שהוא נגמר או עומד להיות משעמם נורא, מגיע הבילד אפ הרגיל של ווטסון. זהו שיר קצת מייגע (כמו הסרטים של בוליווד, למען האמת) אבל יפה.

Hearts, השיר הרביעי, הוא אחד השירים היפים באלבום לטעמי. הוא נפתח בקטע מינימליסטי  – פריטת גיטרה ועוד קצת וזהו. המקצב שמופיע לאחר הפתיחה מזכיר מקצב אפריקאי וזה שלאחריו כמעט רוק. שיר מעניין שמאגד את כל כשרונותיו – ואולי גם קצת טירופו – של ווטסון יקירי. הקטע הבא, Grace, ייזכר בעיקר בגלל סולו הגיטרה והקולות הלא ידועים ברקע שאחרי הקשבה מעמיקה ייתכן שיתגלו כשייכים לקשת-על-מסור והכפיות האהובות על ווטסון, אבל לא יותר מכך.

In Circles הוא שיר מעבר קצרצר ויפהפה שחלקו נבחר לשמש כטריילר לאלבום. בחירה נבונה, כי גם בקליפ של הטריילר וגם במוסיקה עצמה אפשר לראות את המאפיינים של פטריק ווטסון – הצלילים נוגעים-לא נוגעים והמוסיקה האוורירית משהו שמשחקת בין ביטים לפסנתר פשוט, כשהשירה היא ליווי ואין כמעט ביטוי למילים.

מההקשבה עד כה מתברר שלמרות השינוי החיצוני שעבר (אי אפשר לפספס את היעלמות הכובע) פטריק ווטסון לא השתנה אפילו קצת מבחינת היצירה בשלושת השנים שעברו – האמביאנטיות, באווירה חצי מלנכולית חצי קצבית, ההפתעות שבדרך – חסר אפשרות לתיוג ועם זאת כל כך מזוהה. Turn Into a noise, מתחיל, איך לא – יפהפה, ממשיך בביצוע קולי נהדר של ווטסון שממש מזכיר את ג'ף באקלי, ואז באמת הופך לרעש, פסיכדלי כמעט, הפתעה שמעריציו הקבועים כבר התרגלו אליה מאלבומים קודמים. גם האורך של השיר נחשב רגיל אצל ווטסון, רק שבניגוד ל-Bollywood הפעם הוא נדרש.

״Did anybody tell you we don’t live here anymore?״

שיר מספר שמונה, Alone In The World, הוא פנינה אמיתית. השיר תפס אותי בעיקר בגלל המילים, אבל גם הוא עוד בלדה מושלמת מפס הייצור של פטריק ווטסון. אחת שאפשר לשמוע שוב ושוב, כשבטוח שהיא תשאר ותזכר גם אחרי. בעיקר הפתיע אותי זה שווטסון יודע לעשות שירים טובים גם עם גיטרה ולא רק עם הפסנתר. גם המעברים בין מז'ור למינור בשיר הופכים אותו למעניין במיוחד, כשהסיום המז'ורי יותר הופך את השיר קיצי דווקא. הניגוד הזה בין מוסיקה חורפית לשחרור בדרך כלל קיצי של חומרים זה משהו שקיים עוד מההתחלה בקריירה של פטריק ווטסון, ולי לא נותר אלא לומר שהמוסיקה שלו פשוט לא יכולה להכנס לתוך קטגוריות שכאלו.

Know That You Know, הקטע הבא, גם הוא כמו Turn (ובסופו של דבר כמו רוב הקטעים באלבום), שיר שבו עיבוד הקולות, ובעיקר קולו הביצועי של ווטסון, מקבלים במה מוגברת יותר ויפה שכך. Place You Will Go, עשירי ואחרון, הוא השיר היחידי שגם זכה לקליפ מתוך האלבום. השיר (כמובן) יפה אבל לא מיוחד בצורה כלשהי, והקליפ (כמובן) קצת קריפי ולא משתנה. שווה לחכות לסוף של השיר והקליפ גם יחד.

Love Songs For Robots הוא אלבום יפהפה. אמנם ישנו מעט חוסר איזון באורכי השירים ובאלבום לא מתחדש כמעט דבר – אולי חוץ מהעטיפה עם האיור באנימציה במקום הפסטל של הקודמים, אבל גם לשמור על אותה רמה במשך שלוש שנים זה לא פשוט, וגם אנחנו בכל זאת מקבלים עוד פיסה מאותו יופי גאוני שהמוסיקה של פטריק ווטסון תמיד ניחנה בו. אמביאנטי, מטורף, עם בלדות ועם שירים שאפשר לקחת להליכה, לא מפספס כלום אבל גם לא בא ביציאה – אין ספק שמדובר באלבום ווטסוני מובהק למדיי ועבורי זה מספיק בהחלט.