פיט דוהרטי בבארבי - כשאגדה פוגשת מציאות

פיט דוהרטי בבארבי – כשאגדה פוגשת מציאות

מעטות היו ההופעות שמהן חששתי מעצם העובדה שציפיתי לכל מה שעלול לקרות בהן. ההופעה של פיט דוהרטי אמש הייתה חלק מאותן הופעות ספורות. פיט דוהרטי הוא לא סתם אמן, במקום מסוים, הוא אגדה. כמו כל אגדה אפשר פחות או יותר לנחש מה יקרה לאורך העלילה. כל אדם שמכיר את הדמות נחשף בעבר לסיפורי זוועה מהופעות, סרטוני יוטיוב מטושטשים ומבלבלים. ואם זאת, גודל המעמד של להיות בנוכחותו של אדם כזה, קסם לי יותר מכל.

דוהרטי הופיע אמש בבארבי במסגרת הראשונה שתי הופעותיו בארץ (השניה היום. נותרו כרטיסים מעטים) – הופעה אקוסטית מלאה. אי לכך ובהתאם לזאת, אתמול בערב לא היה ניתן להכניס לבארבי אפילו גפרור – המקום היה מלא עד אפס מקום באנשים מכל רחבי ספקטרום הגילאים, החל מהיפסטרים צעירים מלאי רוח שטות וכלה בגברים מאפירים אשר ראו כבר הכל ורוצים רק לראות עוד.

הערב יחמם את פיט נעם רותם הנהדר. אתמול חיממה רונה קינן. קינן חשפה חומרים חדשים באנגלית על הבמה. על אף כל נסיונותיה ועל אף יכולתה הבלתי מעורערת לכבוש את לבו של הקהל החל מהתו הראשון שמתנגן, קינן נכנסה כאן לאולם מלא באנשים המצפים לראות רק אדם אחד. תחושה עכורה של חוסר סבלנות אפפה את כל הופעתה, ואם זאת נדמה היה שהיא לא מוכנה לתת לזה לגרוע מאיכות ההופעה, ועל כן הדבר לא קרה. אף על פי שנדמה שחומריה באנגלית לא משתווים כלל באיכותם לחומריה בעברית, היא נותנת הופעה משכרת חושים.

Rona Kenan @ Barby (Pete)

כשפיט סוף סוף עולה על הבמה, הוא אינו אותו גיבור אנגלי אציל, לבוש ז'קט אופנתי ועטוי הילה של פאר כפי שמציגים אותו במגזינים – הוא נראה כמו כל ערס בריטי ממוצע, בג'ינס נמוכים וטי-שירט צמודה, כובע קסקט לראשו והילה של פרחח צמרת. הו, ההתרגשות שעולה בלבבות של כולם, הצרחות שמגיעות מכל כיוון, והפחד שמתחיל לחלחל – מה אם הגרוע מכל יקרה? מה אם ההופעה הזו לא תהיה כל מה שרציתי? מה אם יישבר לי הלב?

הוא פותח עם All at Sea של הרכבו הראשון, הליברטינז, ומכאן מתחילה ההופעה שחשבתי שלעולם לא אזכה לראות. פיטר אמן מוכשר, מלא כריזמה בימתית ויכולת מרשימה לגרום לכל דבר שיוצא לו מהפה, מגוחך ככל שיהיה, להישמע כמו המנון נעורים. החיבור לקהל היה מיידי ומוחלט – בשום שלב בהופעה לא היה קיים אותו ריחוק כמו אצל קינן וזו מסיבה פשוטה אחת – על הבמה דוהארטי הינו הכי אמיתי שאפשר. בין עם הוא עושה מעצמו צחוק, שוכח מילים או ממלמל אל עבר רגליו, ובין אם הוא מתחיל לשיר את שיר הנושא של חייך, הוא כל כך כנה שאי הנעימות מהולת האושר הזו משאירה אפס מקום לחומות הגנה. החשיפה האבסולוטית הזו מול מאות אנשים נותנת לך הרגשה שאתה חלק ממשהו כל כך אינטימי, לא משנה כמה המוני הוא.

דוהרטי ממשיך עם Delivery ו-Arcady. המילים צלולות, הנגינה מעולה – התחלה חזקה ביותר להופעה, וכל זאת בלי שיש לרגליו אפילו סט ליסט אחד. הכל ממוחו הקודח של דוהרטי. נדמה כי הוא נותן משמעות חדשה למושג חופש אמנותי.

המופע ממשיך והופך למעין יצירה אחת ארוכה שאינה נגמרת – אין הפסקה בין שיר לשיר. כל שיר מגיע מיד אחרי קודמו, מסתיים ושוקע בתוך השיר הבא אחריו. משהו בזה הופך בשלב מסויים של ההופעה למאוד מתיש, עד לרמה שבה אתה חושב שכבר נמס לך השכל. בדיוק בשניה הזו מבליח שיר כמו "what a waster" ומוכיח לך שיש עוד סיבה לכך שאתה עומד על הרגליים. שירים כמו "don’t look back into the sun" או "there she goes" היוו הצלחה מסחררת.

לאורך ההופעה וככל שיותר כימיקלים, כאלו או אחרים, נכנסו לגופו של פיט, הכל הפך ליותר ויותר מסורבל – המילים שהוחלפו במלמולים, נגינת הגיטרה המקוטעת, חוסר היציבות הפיזית – כל אלו בנוסף לתערובת השירים הבלתי פוסקת, גרמו להופעה לחוש לעתים כמו הופעה בקרקס. קהל שלם של אנשים עומד בתימהון אל מול החיה המבצעת שפגטים באוויר. אם זאת, באותם רגעים בהם דוהרטי עצר את ההופעה על מנת לראות את הפנים בקהל, לחבק את האנשים בו ולצעוק לעברם "תביאו עוד זנקס", היה נדמה שאנו נחשפים לא לפרסונה שהיא פיט דוהרטי, אלא לפיטר, אותו בחור בריטי משוגע שכולנו למדנו לאהוב עוד מהריפים הראשונים של הליברטינז.

"boys in the band", "what went wrong" ו-"what Katie did" גם הם התבלטו באופן יוצא מן הכלל בסט ליסט, אך עם זאת היו מקוטעים לחלוטין, עד לרמה שכמעט ולא היה ניתן לזהותם או להתענג על קטעי ההיילייט שבהם. בשלבים מסויימים לקראת סוף ההופעה היה ניתן לחוש מעין רתיעה ממה שפיט מביא עמו – חוסר אונים הסוחט ממך חמלה ופחד לצד אהבה וכמיהה לחוויה המתמשכת, להבנה של מה הופך את פיט דוהרטי לאדם ולאמן המרתק שהוא.

לאחר תחינות רבות מצד הקהל, דוהרטי הסכים לבסוף לנגן את "Fuck Forever" בהדרן – ביצוע שהיה מאכזב לחלוטין לעומת הציפייה לו. נדמה כי דווקא בשיר המונומנטלי ביותר, שהיה אמור לחתום את ההופעה, הלך לאיבוד אי שם בתוך המיש-מש. על זאת פיצה באופן יחסי הביצוע ל"sheepskin tearaway" שקדם לו, בשיתוף עם רונה קינן. קינן תרמה לשיר רבדים רבים, במיוחד בשלב מאוחר כל כך של ההופעה. בשלבים האחרונים של ההופעה נדמה היה שדוהרטי כבר תשוש והוספתה של קינן לשיר זה בהדרן הייתה החלטה מוצלחת.

Pete Doherty + Rona Kenan @ Barby (2014)

כך פחות או יותר נסגרה ההופעה הראשונה מבין השתיים. אחרי כמה גיפופים מסורבלים על הבמה ועיון בכמה פתקים שנזרקו לעברו במהלך הערב, דוהרטי מדדה את דרכו חזרה לחדר האמנים, האורות נדלקים מחדש ונדמה שכל שאר הקהל מבולבל כמעט כמוני. יש תחושת תסכול מסוימת שמתמזגת עם תחושת אופוריה. משיחות מקוטעות עם אנשים שמעתי דברים כמו "ההופעה הגרועה ביותר, הטובה ביותר שאי פעם ראיתי", או "זה היה צפוי – זה האדם" -כל אלו משפטים שעזרו לי בסופו של דבר להבין שאכזבה היא לא הרגש שחוויתי.

אם בתחילת הערב הייתי משוכנעת שאסיים אותו עם חרטה בלב, בסיומו הלכתי בתחושה שלעולם לא אתחרט שהייתי נוכחת שם. כן, ראיתי הופעות טובות בהרבה, אשר זכו להרבה פחות קהל, ואם זאת, לחוות את הבן אדם הזה על בשרך, אל מול עיניך, מיישם את כל אותן העלילות עליהן יכולת לקרוא רק בעיתונים – קיים בזה קסם מסוים. בפיט דוהרטי קיים קסם מסויים, והוא שובה כל פעם מחדש. (צילום: יעל וולובלסקי)