״מרלין מונרו״ של פארל חוגג נשים, אבל רק אם הן דוגמניות בשנות ה-20 לחייהן

״מרלין מונרו״ של פארל חוגג נשים, אבל רק אם הן דוגמניות בשנות ה-20 לחייהן

חייב להודות, פארל איכזב אותי. Marilyn Monroe, הרצועה הפותחת והממכרת של אלבומו החדש והכיפי G I R L, זוכה עכשיו לקליפ חדש וכגודל הציפיות גודל האכזבה. זה היה צפוי כמובן – איך אפשר להתעלות על Happy, קליפ הפיל-גוד הכי טוב של כל הזמנים? לא ברור. אבל לא זאת הבעיה.

קודם כל, אם ראיתם רק את גרסת היוטיוב המקוצרת אתם מפספסים בענק. "24 שעות של Happy" הוצג כחגיגה של לוס אנגל'ס, עם הופעות אורח של קלי אוסבורן (שמבליחה גם בMarilyn Monroe), מג'יק ג'ונסון, ג'ימי קימל, טיילור דה קרייאטור, ג'יימי פוקס ומירנדה קוסגרוב. חוץ מזה אפשר לראות את פארל רוקד בכל פוזה ותלבושת אפשריים, אבל מה שהרבה יותר מעניין הוא שאר המשתתפים.

 

בניגוד מוחלט לקליפ השובניסטי והדוחה של Blurred Lines, להיט הענק (מקום #1 בבילבורד ל-12 שבועות רצופים, השיא של העשור האחרון) שגם לו פארל תרם את קולו וגם בקליפ שלו הוא משתתף, Happy מציג גלריית דמויות מגוונת מאד. אומנם רוב המשתתפים הם כרגיל גברים ונשים רזים ויפים בשנות ה-20 לחיהם, אבל לא רק. אפשר למצוא בקליפ בכמה וכמה הזדמנויות גברים שמנים ואפילו, רחמנא לניצלן, נשים מלאות. וכן, גם ילדים וזקנים ואפיו גברים ונשים ״רגילים לגמרי״ בגילאי העמידה. אפילו משפחות מעורבות יש שם ונדמה לי שאפילו איזה זוג נשים. המסר? אתה לא חייב/ת להיות דוגמן/ית בשנות ה-20 לחייך על מנת להיות שמח (בכל זאת לשיר קוראים Happy).

בשביל ההקשר – לעומת ההצלחה של Frozen של דיסני בעולם הסרטים, ההצלחה של Happy במוזיקה נראת שולים. להיט ענק זוכה אוסקר, אהוב בידי הקהל הרחב ובידי המבקרים, שהכניס מיליארד דולר בכמה חודשים וכבר מדורג כסרט השישי הכי מכניס בכל הזמנים. Frozen הוא סרט אנימציה על שתי דמויות נשיות חזקות ואני חושב שאחת הסיבות שFrozen הצליח כל-כך הוא בגלל שאבות ואמהות יכלו לקחת את הילדים שלהם לראות אותו ולא רק להנות בעצמם, אלא גם לדעת שהוא מעביר מסר חיובי ונכון לילדים ובעיקר לילדות ברחבי העולם – את שולטת בגורלך ואת לא צריכה שאיזה פרינס צ'ארמינג יציל אותך.

 

מאד טבעי שHappy וFrozen יתקיימו באותו מרחב זמן ובכל זאת, קיומם המקביל ממלא אותי אופטימיות שלא מדובר בטרנד חולף אלא באבן דרך במאבק לתרבות שמעודדת יותר סובלנות וגיוון ופחות שנאה-עצמית ושובניזם. חבל רק שפארל לוקח צעד גדול מאד אחורה בקליפ הנוכחי שלו. מרלין מונרו מתחיל, ממשיך ונגמר בגלריית דמויות שמתאמצת מאד להיות מגוונת אבל כושלת לחלוטין.

אז כן, יש אישה אסיאתית ולא מעט נשים שחורות בקליפ – אבל הן כולן נראות כאילו הרגע יצאו מקטלוג! אפילו הנשים שמבליחות מידי פעם לא כחלק קוהרנטי מהעלילה אלא כחלק מהקונספט המוצהר של האלבום (וספציפית של השיר), ״לחגוג את הנשים בחיי״, יכלו בכיף לפצוח בקריירת דוגמנות מצליחה במקום לעשות איזשהו דבר סתמי, כי זה בעצם כל מה שהן עושות בקליפ – רואות טלווזיה, עושות כביסה, מתפשטות, צועקות בטלפון. בעולם של פארל, בזה מסתכמת ההוויה שלהן. אגב, הנשים שהן חלק מעלילת הקליפ עושות בסך הכל שני דברים – רוקדות ומפלרטטות עם פארל.

כשלעצמו, מרלין מונרו הוא לא קליפ רע. הוא צבעוני וכיפי, עם עלילה ברורה מספיק ואווירה קלילה שבטח תכבוש את MTV בקלות. חבל רק שהוא קרוב הרבה יותר לאלימות המינית של Blurred Lines מאשר לגיוון והחופש של Happy. מחזיק אצבעות שאנחנו לא עדים, בסופו של דבר, לוואן-היט-וונדר של שפיות.

נ.ב: די פארל. מיצינו את הכובע המטופש הזה מזמן.