פיקסיז - Indie Cindy

פיקסיז – Indie Cindy

לפני הכל, גילוי נאות – אני חולה על הפיקסיז. מחלה קשה, אחת שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה, כזאת שתרופות רבות לא עזרו לה. לא 20 שנה בלי דיסק חדש, לא ההברזה שלהם מההופעה בארץ לפני כמה שנים אחרי שחיכיתי חצי שנה עם הכרטיסים ביד, אפילו לא העובדה שקים דיל כבר לא חלק מהלהקה. חולה, כמו שאמרתי. מבחינתי, בכתבה על אלבום חדש של הפיקסיז כל מה שאני אמור לכתוב זה "יצא לפיקסיז אלבום חדש".

אז אולי אני לא האדם המתאים ביותר לכתוב ביקורת אובייקטיבית על אינדי סינדי החדש שיצא. ואולי יש משהו בביקורות שכתבו אתרי מוזיקה נחשבים (אולי קצת יותר מדיי בעיניי עצמם), על כך שהאלבום החדש לא מחדש (בחייכם, הם כבר בני 50. מה, הם לא חידשו כבר מספיק במוזיקה? תנו להם קצת להנות) או שהוא לא מגיע לרמה של סרפר רוזה ודוליטל (באמת, כמה אלבומים שמעתם לאחרונה, או בכלל, שכן הגיעו לרמה הזאת?) אבל אחרי ששמעתי ושמעתי, וניסיתי להיות הכי אובייקטיבי שיכול להיות, האלבום פשוט טוב בעיניי. ועוד עם בונוס של לפחות שיר אחד שייכנס לפלייליסט השירים הנבחרים שלי.

האלבום נפתח בבום, תרתי משמע. השיר What Goes Boom מפציץ על גבול הרוק הכבד מהשנייה הראשונה ומציג כבר בפתיחה לכל מי ששכח את היכולות הווקליות הלא מוערכות מספיק של פרנק בלאק. למי שלא מכיר, טווח התדרים של בלאק לא נמדד מנמוך לגבוה או בדציבלים אלא ברגשות ותוך כדי השיר הוא נע משורות של כעס מתפרץ לשורות משרות שלווה.

הממתק האמיתי מבחינתי לפחות מגיע בשיר השלישי שהוא גם שיר הנושא (או לפחות זה הנושא את שם האלבום). אינדי סינדי השיר אולי לא מחדש, אולי לא 'מסתמפל', אבל נמצא ברמה של היצירות הפיקסיזיות הטובות ביותר כגון Gouge Away או Break My Body. אגב, בלאק מספר בראיון שיצא לרגל הדיסק החדש, שאת השיר הוא כתב בסניף סטארבקס המרוחק רק כמה מטרים מהמקום בו הוא כתב את Break My Body לפני עשרים ומשהו שנה.

 

אישית אני לא ממש איש של טקסטים (רדוד, מה לעשות) אבל גם אלו שכן, לא תמיד מצליחים להבין, בטח שלא להסביר, את הטקסטים של בלאק. גם במקרה של אינדי סינדי הטקסט מורכב ועמוק כמו שרק פסיכי כמו בלאק יודע לכתוב – מן ערבוב של התנסויות סמים לא מוצלחות, אהבה חסרת סיכוי וטרגדיה המבוססות על המיתולוגיה היוונית. וכל הטקסט הזה מולבש על מנגינה בדינמיקת הLoud-Quiet-Loud, שמבוססת על שינויים מהירים בקצב הנגינה (ובמובן הפחות סטנדרטי בתים מהירים ופזמון רגוע). על הכנסת הדינמיקה הזאת למוזיקה דרך אגב, רשומים בבלעדיות הפיקסיז עצמם.

דילוג על שיר אחד (עוד נחזור אליו בהמשך) ומגיעים למגדלנה 318. פרנק בלאק מספר שהשיר לא נוצר באופן מתוכנן בהקלטות הדמו לאלבום אלא תוך כדי ג'ם סשיין שהם עשו באולפן. אולי בגלל זה, זהו השיר באלבום שהכי מזכיר את הפיקסיז של לפני 20 שנה. עם צליל הגיטרה של סנטיאגו שאי אפשר לטעות בו ובלאק בקול הרגוע עד נשי שלו. השיר עצמו הוא מעין שיר לאישה חצי אהובה וחצי מרושעת וחזקה. מישהו אמר קים דיל? בכל מקרה, שיר מעולה עם אזהרת התמכרות.

אגב קים דיל, מאז עזיבתה של הבסיסטית-זמרת הכל כך מוכשרת הזאת, הפיקסיז הנותרים מנסים למצוא לה מחליפה ראויה. באלבום הייתה זאת פז לנחנתין הארגנטינית שלמרות שהיא (לא במפתיע) הרבה פחות דומיננטית מדיל, עשתה עבודה לא רעה בכלל כמו למשל הקולות השניים בBagboy (ההוא שדילגנו עליו קודם) שמתחיל כמו איזה סשן אילתורים ומתפתח לתוך שיר רוק שנותן חזק בראש. אגב, Bagboy היה השיר החדש הראשון של הפיקסיז אחרי 9 שנים – משא כבד על כתפיים של שיר אחד.

 

הבא בתור הוא Silver Snail, שיר שדווקא ממש לא מאפיין את הפיקסיז אלא יותר קורץ ונותן כבוד לגל החדש והרוק הגותי שהוו את הרוק האלטרנטיבי לפני ובחפיפה לפיקסיז בגלגולה הקודם. שיר עם מלודיקה די קבועה, אפלה ובלאק שמפליא שוב בהבעת רגשות ע"י שינויים מינוריים בקול. אם השיר היה יוצא בתחילת ה80 הוא היה הופך ללהיט אלטרנטיבי בטוח. באופן אישי, השיר השני הכי אהוב עליי באלבום.

החצי השני של האלבום פחות טוב לטעמי וחלק מהשירים מתחנפים וקליטים מדיי. אבל שוב, גם הצהרה זאת היא ביחס לפיקסיז עצמם ולחצי הראשון הבאמת מעולה של האלבום. בין שירי החצי השני ראוי לציין את Andro Queen הדי רגוע שבאופן אישי עיצבן אותי מאד בשמיעה ראשונה ושנייה וגרם לי להתמכר אליו בשמיעות שאחרי. וכן את שיר הסיום Jaime Bravo שחוזר למקורות הגיטרות והשירה שכל כך אפיינו את הפיקסיז לפני שני עשורים. השיר והאלבום מסתיימים בשורה I feel fine, where we’re standing.

האמת, הפיקסיז בהחלט יכולים להרגיש טוב עם איפה שהם נמצאים – להקה עם עבר מפואר, שחיה, בועטת כשצריך וממש לא מביישת אותו בהווה שלה. הייתי ממשיך ומפליג בשבחם עוד ועוד אבל חייב ללכת לוודא שוב שההופעה שלהם בארץ (כרטיסים ליד הבמה) עדיין בתוקף. נתראה ב17.6 בבלומפילד. (צילום: הגרדיאן)