הפיקסיז בבלומפילד – אדמה חרוכה, דמעות בעיניים

חזרתי עכשיו מההופעה של הפיקסיז. אין לי מילים. כנראה שגם לבלאק פרנסיס אין. עובדה – הוא לא אמר מילה אחת כל ההופעה. לא שלום ת״א, לא תודה, לא טוב להיות פה. כלום. במקום מילים קיבלנו הרבה קידות וחיוך אחד ענק. אבל בעצם, למה להקדים את המאוחר?

בצהריים היום עמוס הציפיות שלי התחיל להשתבש. שריפה ליד אבו-גוש סגרה את כביש אחד ואיימה למנוע ממני להגשים חלום. אחרי הביטול הקודם ופסטיבל אחד שכמעט ונסעתי אליו, היה נדמה שאלוהים פשוט לא רוצה שאראה את הפיקסיז.

כנראה שזה לא המצב, כי בסוף הדברים הסתדרו. אמנם פספסתי את UBK, אבל הגעתי לכל השאר. פסטיבל נחמד, רוקנרולר. יומיים של הופעות בבלומפילד. היום מופיעים The Hives, להקה שוודית של להיט אחד, שמחזיקה את הבמה בגבורה ובאנרגיות נעימות מאד לאוזן. ״זה לא הפיקסיז אבל זה כיף״ אומר לי מישהו. היו התקלוטים של אנשי הקצה וגל״צ, שניהם מצויינים. הכל כבר מוכן לקראתם וההתרגשות אדירה. זה באמת קורה סוף סוף. הם כאן.

ב-9 וקצת הם עולים וישר מתניעים עם Bone Machine. הקהל בהי. בלי שנשים לב הם כבר ב-U-Mass וWave of Mutilation, אחד האהובים עלי באופן אישי. כנראה שלא רק עלי כי הקהל מתפרק, בפעם הראשונה מיני רבות שיבואו. בכל מקרה, על הפיקסיז זה לא עושה רושם והם ממשיכים במכונת הלהיטים. ביצועים מעולים לMr. Grieves, Something Against You, Hey, Crackity Jones.

בשיר ה-11, Velouria, חסרונה של קים דל מורגש מתמיד. הבסיסטית החדשה, פז לשונטאן, מתנהלת יפה בהחלל העצום שהושאר לה אבל היא לא הייתה ולא תהיה דיל. נדמה לי שהיא מודעת לזה שכולם מודעים לזה גם כן. אני מרגיש צביטה בלב, אבל אין זמן להתאבל. שני שירים קדימה אני מתפרק שוב עם שאר הקהל בCaribou. אלוהים, איזה שיר ענק. פאק, אני לא מאמין שאני שומע אותו לייב.

הם ממשיכים לנגן המנון אחד אחרי השני. אפילו השירים החדשים שלהם, אלה שנקטלו בידי המבקרים, מרגישים שייכים, לא מעוררים אי נוחות של ״ראבק, תעזבו אותנו מהחומרים האלה ותנו להנות ממה שגדלנו עליו״. אבל השירים שהם מנגנים מצויינים – למשל Magdalena 318 וIndie Cindy שימצאו את מקומם, אני מניח, במרחב הקאנוני בו מתקיים רפטואר הפיקסיז. הם ראויים לכך.

ממשיכים לדהור. רצף אדיר של שלושה שירים שובר שוב את הקהל הנלהב. Nimrod’s Son מחלץ צעקות כבירות משתי בחורות עדינות למראה שעומדות לידי. Here Comes Your Man כבר תופס אותן (ואת מרבית הקהל הנראה לעין) קופץ. La La Love You מרים את הידיים (והטלפונים) גבוה. ניכר שהפיקסיז בכושר שיא – ככה זה כשמופיעיים כל יומיים שלושה בארץ אחרת. לראייה, אנחנו אחרי 20 שירים ובלאק פרנסיס לא עוצר לנוח או אפילו ללגום מים. הוא צועק ומנגן ושר ומגיש בריכוז אדיר שיר אחרי שיר, בלי לזלזל, בלי לפספס אף הזדמנות לריף גיטרה גדול או צעקה במקום הנכון. הוא לא עוצר להנות. ניכר שהוא בא לתת עבודה. לנו נשאר רק להתרגש.

ב-Monkeys Gone To Heaven הקהל מאבד את זה סופית, בדרך הכי טובה שיש. כולם מכירים כל מילה ורוצים שכולם ידעו את זה. מיד אחרי מגיע Gouge Away ואז Debaser שחותם את ההופעה. אם חשבתי שלפני שני שירים היה רועש, רמת הצעקות עכשיו מחרישה אוזניים. על כל ההמולה מנצחת, כמו בתזמורת קרב, הגיטרה של פרנסיס. מכרה חדשה ששמעה אותם בפרימוורה קבלה על הסאונד של האירופאים. מנומס מידי בשבילה. צודקת. בבלומפילד אין שום דבר מנומס. הריפים מנסרים את האוזניים ואת הלילה. כמו שצריך.

הם עושים צעדים לקראת ירידה מהבמה. אחת הבחורות העדינות מקודם כועסת. ״נו, הוא יגיד לנו להתראות לפחות?״. הוא לא אומר. במקום, הם משתחווים. שוב ושוב ושוב. מחייכים ועושים מחוות של תודה. לא פשוט יותר להגיד תודה ולהתראות? הם חוזרים למקומות להדרן. Vamos פותח אותו ומשאיר אותנו באנרגיה גבוה רק בשביל לעצור ברגע שכולנו חיכינו לו. וכשאני אומר כולנו אני מתכוון אלי.

וכן, בסוף זה קורה. Where Is My Mind, השיר שהכיר את הפיקסיז לדור שלם. שיר הסיום לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. המנון אמיתי, לא מתנצל, מטלטל בדיוק באותה מידה 26 שנה אחרי שיצא. לקראת הסוף אני תופס את עצמי עם דמעות בעיינים, חושב על פייט קלאב ועל להקות גדולות ועל הרבה מאד זכרונות קטנים, רגעים מהותיים אך לכאורה יומיומיים שהשיר הזה ליווה אותי בהם. השיר נגמר. הם קדים עוד קידה אחרונה לקהל משולהב והמום מהחוויה, ואז הם יורדים מהבמה. האורות נדלקים.

הפיקסיז עשו את זה. הגיעו להופעה עם ציפיות בלתי אפשריות והתעלו על כולן. בחירת שירים מצויינת, ביצועים חדים ומעולים, ובסופו של דבר פשוט היותם של הפיקסיז פשוט אחת הלהקות הכי טובות בעולם. תוסיפו לזה פסטיבל ראוי, צילום ווידאו מצוין (לא עניין של מה בכך עבור רובנו, שלא היינו ברי מזל בשביל לעמוד קרוב מספיק על מנת לא להעזר במסכים בשביל זיו פניו בלאק פרנסיס) וקהל משולהב וקיבלתם את המתכון להופעה אדירה, כזאת שידברו עליה עוד הרבה.

מחר יופיעו ברוקנרולר אלישע בנאי ו-40 השודדים, גוגול בורדלו ובעיקר סאונדגארדן. לא גדלתי על סאונדגארדן והם לא עיצבו את הטעם המוזיקלי שלי. אבל בין אם הם הפכו אתכם למי שאתם ובין אם אתם כמוני, אם סאונדגרדן יספקו מחצית מהסחורה שהפיקסיז סיפקו, אתם לא רוצים לפספס את זה בעד שום מחיר שבעולם. (צילום: אורית פניני)