במקום שבו אוויר לא נכנס לריאות (Postiljonen - Skyer | ביקורת אלבום)

במקום שבו אוויר לא נכנס לריאות (Postiljonen – Skyer | ביקורת אלבום)

המוזיקה שלי מתחלקת לשתי קבוצות מרכזיות – אלבומי קיץ ואלבומי חורף. לכל קבוצה מאפיינים משלה וקסם משלה, אך אינני מערבבת ביניהן לעולם, כיוון שלכל אחת גם המקום והזמן שלה. בעוד בחורף המוזיקה שלי היא כבדה, רוויית שכבות קול ולרוב אלקטרונית לחלוטין, בקיץ אני אוהבת צלילי גיטרה מהירים ומקפיצים וקולות של אנשים שהייתי יכולה לדמיין אותם על גלשן.

Postiljonen השוודים נחתו עליי כמו ברק באמצע יולי עם אלבום הבכורה שלהם, "Skyer", שזה דימוי נחמד בהתחשב בעובדה שמשמעות המילה "Skyer" בנורווגית היא "עננים". לכאורה, אם הייתי עצמי לרגע, הייתי משאירה את האלבום הזה לאוקטובר, אבל משהו אמר לי ללחוץ פליי ולהקשיב לו, אפילו שזה נוגד כל עיקרון מוזיקלי שלי. מדובר כנראה בהחלטה הכי טובה שלי אי פעם. דניאל, ג'ואל ומיה, שאת שמות משפחותיהם לא הייתי יכולה לבטא גם אם רציתי, יצרו אלבום בכורה מדהים ביופיו, קסום בהלחנתו ועדין במילותיו. לא פלא שכל בלוג מוזיקה אפשרי מתייחס לאלבום הזה כאחד מאלבומי השנה – איפשהו בין השכבות המרובות מהן בנוי כל שיר באלבום הזה, אדם יכול לטבוע בשקט וללא כל מפריע.

האלבום נפתח בשיר בעל השם ה-הו-כל-כך-מקורי – "Intro". דבר שנראה בנאלי בהתחלה הופך תוך מספר שניות של האזנה לאופוריה של ממש. "Intro" הוא מעין עלון הסברה למאזין לגבי החוויה שהוא הולך לעבור בארבעים הדקות הקרובות – במשך שתי דקות בלבד ריחפתי מעל תל אביב, מעל הים, למקום בו האוויר קר הרבה יותר ולח הרבה פחות, עד שכמעט לא ניתן לנשום. ברגע בו פקחתי את העיניים, נגמר השיר, ואני חזרתי למיטה שלי בחדר שלי, מחכה לשיר הבא שיגרום לי לרחף.

אך הרחיפה שלי לא נמשכה הרבה זמן, כי השיר השלישי באלבום, "We Raise Our Hearts", פתאום מתחיל להתנגן ואני מתחילה לחשוב שאולי בעצם מדובר באלבום קיץ ראוי לחלוטין. המילים הולכות לאיבוד אי שם בתוך חומות הקול ההולכות ומתהוות, אך נדמה כי, כמו ברוב אלבומי הקיץ שלי, אין להן משמעות אמיתית מעבר ליצירה של שכבת קול נוספת. במקום זה אני שומעת אנשים רוקדים בסלואו מושן בזריחה.

כאשר "Supreme" מתחיל להתנגן, רשמית האלבום מוכרז כאלבום קיץ ראוי – סולו גיטרה משכר שלפתע מעיר אותך באמצע השיר, בזמן שאתה עדיין באוויר, ללא כל יכולת לעצום אותן. ללא ספק מדובר באחד הרגעים האפיים ביותר באלבום כולו. אחריו מתחיל להתנגן "Rivers", הטראק שעוצם את עיניך שוב ואחד הרגעים היפים ביותר באלבום. הלב פועם בקצב התופים והרחיפה ממשיכה יחד עם קולה הענוג של מיה, המציירת לנו תמונת נוף של אור ירח הנסחף על נהרות.

לא כל השירים באלבום הם כל כך כבדים. כך, למשל, מתקבלים שירים כמו "Skying High" או "Plastic Panorama" החמודים. אלה הרגעים היותר קלילים באלבום הזה, בעלי לחן פשוט וביט נעים, שלא דורשים ממך לעוף איתם אלא אולי להישאר באוויר קצת יותר זמן כשאתה קופץ.

"All That We Had is Lost" הוא אינטרו משל עצמו לסיום ההולך ומתקרב של האלבום. נדמה כי אני חוזרת לנקודת ההתחלה, לאותו מקום גבוה מעל הים בו הייתי ברגע הראשון שבו נתתי לעצמי לוותר על עקרונותיי. אך בדיוק במקום בו חשבתי שלא אוכל להגיע יותר גבוה, נפתח "Atlantis", הטראק הסוגר של האלבום והיפה ביותר בו.

כשכבר הגעתי לפסגת השמיים, עם הפתיחה של "Atlantis" אני נופלת עד שאני מגיעה למצולות הים, וזה כמו שיא חדש רק מכיוון שונה לחלוטין. הסקסופון שואב אותי פנימה וקולה של מיה הוא כמו זרמים חמים בחשיכת האינסוף הזאת. כשהשיר נגמר, אני עדיין נמצאת אי שם במצולות, פוחדת ללחוץ על ריפיט כי מעולם לא חשבתי שבאלבום אחד אוכל לחוש כל כך הרבה דברים.

בעוד שבועיים בדיוק אני עולה על מטוס לשטוקהולם, המקום לו החבר'ה האלה קוראים בית. הקור והגשמים של שוודיה ילוו את הסקסופון העל-זמני באוזניי, ואוכל להקשיב לאלבום הזה בלב שלם, בידיעה שזה המקום בו הוא צריך להישמע, ולא בלחות ההמונית של הארץ הזו. עם זאת, רחיפה היא רחיפה, ולא אוכל לוותר על Postiljonen גם בשובי לכאן, כיוון שאיני חושבת שאמצא אלבום אשר ייקח אותי למחוזות חדשים כמו האלבום הזה. טוב, אולי עד האלבום הבא שלהם.

Skyer יצא בלייבל Best Fit Recordings. האזינו לו בסטרים כאן.

Postiljonen Skyer Cover