פיוריטי רינג - Another Eternity (ביקורת אלבום)

פיוריטי רינג – Another Eternity (ביקורת אלבום)

נדמה שאפילו לא צריך להציג את פיוריטי רינג. צמד האלקטרו-פופ התפוצץ ב-2012 עם אלבום הבכורה המעולה שלו, Shrines ועם שירים מרעננים כמו Fineshrine ו-Obedear. הנה, אפילו עכשיו כשאני כותבת על האלבום הזה קשה לי לבחור את השירים הטובים ביותר, היות ומדובר באלבום מעולה ויוצא דופן באחידותו. אחרי זה באו הביקורות המשבחות ופיוריטי רינג נישאו על גלי התהילה החדשה. הם הופיעו בפסטיבלים, שחררו קליפים ונעלמו. חוץ מכמה שיתופי פעולה (כמו 25 Bucks עם דני בראון, אחד השירים האהובים עליי מאחד האלבומים הטובים של 2013) ורמיקסים (כמו זה לליידי גאגא) הצמד – מייגן ג'יימס וקורין רודיק, במקור מקנדה – שמר על דממת אלחוט. אחרי אלבום בכורה כל כך מבטיח, המאזינים והמבקרים כבר היו רעבים למשהו חדש.

ואז המשהו החדש הזה הגיע. ספוילר – הוא לא טוב כמו הישן.

הכוונה שלי פה היא לא לשחוט לגמרי את פיוריטי רינג; אני עדיין אוהבת אותם וחושבת שהם עושים עבודה מעולה, אבל כשאחד האמנים האהובים עליך מוציא אלבום בינוני, במיוחד אחרי שאותו אמן סומן כהבטחה ענקית בתחילת הדרך שלו – זה מאכזב. באלבום עדיין יש הבלחות אלקטרוניות מעולות שמזכירות את מה שהם עשו באלבום הראשון, אבל רוב הזמן הוא נשאר שטוח למדי. נכון שלרוב לא כדאי שאלבום שני יישמע בדיוק כמו הראשון, אלא שבמקרה של פיוריטי רינג, האלבום לא ממריא לגבהים חדשים. הוא לא חושף אותנו לדברים שעוד לא שמענו מפיוריטי רינג בפרט ובעולם האלקטרופופ בכלל, אלא להיפך – הופך למשהו יותר גנרי והרבה פחות פיוריטי רינג-י ממה שהיינו מצפים.

לקראת כתיבת הביקורת הזאת שמעתי את Another Eternity עשרות פעמים. הרצתי את השירים קדימה ואחורה, הקשבתי למילים, אבל משהו שם לא עבד. לא כמו עם Shrines, שהייתי חורשת באייפוד הקטן והכתום שלי, באוטובוס בדרך לעבודה ששנאתי והצליח לגרום לי להרגיש לרגע כאילו אני לא שם. בכל זאת החלטתי לכתוב על האלבום הזה, במיוחד כי כל כך ציפיתי לו, ופשוט התחשק לי לחלוק את התחושות שלי לגביו, החיוביות והשליליות כאחת.

שני השירים הראשונים באלבום, Heartsigh ו-Bodyache, כבר הצליחו לבלבל אותי. כששמעתי אותם בפעמים הראשונות, המקצב היה נחמד, המלודיה קליטה וזה הכל בעצם. באלבום הקודם המילים של מייגן ג'יימס התמקדו רבות בגוף ובתפקודים שלו ושמות של חלקי גוף והתפקידים שלהם (או מה שצריך לעשות להם) הופיעו כמעט בכל שיר. ישנה התייחסות לגוף גם באלבום החדש, אבל משהו בכתיבה פחות מאתגר. אולי זה ניסיון להתקרב למאזינים הקיימים או לרכוש מאזינים חדשים, אבל כשג'יימס שרה "I lied, now I'm lying awake, I cried ’til my body ache" זה נשמע כמעט מלאכותי, כאילו היא ניסתה להלביש על המוזיקה שלה ליריקה של שיר פופ אחר. ג'יימס הזכירה שהיא ניסתה לכתוב בצורה יותר אישית, אבל נשמע כאילו הכתיבה שלה הפכה למילולית מדי. בעיניי מצא חן יותר כשהיא כתבה על אהבה וכאב בצורה מטאפורית ולא ברורה כל כך.

השיר הבא, ולדעתי הטוב ביותר באלבום (ולא בקטע של "הרע במיעוטו", אלא כי זה באמת שיר טוב בכל קנה מידה) הוא Push Pull. הוא מזכיר במשהו את פיוריטי רינג של האלבום הראשון. יש בו צלילים שנשמעים כמעט דיסוננטיים ושורטים קצת את האוזן ושירה שלא מתיישבת עד הסוף על הביט, כאילו משהו שם לא לגמרי מסונכרן. כלומר, כל מה שהיה מעניין באלבום הראשון. זה השיר היחיד שמצאתי את עצמי מזמזמת גם הרבה אחרי שסיימתי להאזין לאלבום. כמו כן, זה גם הסינגל הראשון ששוחרר מתוך האלבום החדש, כך שאפשר להבין למה חיכיתי כל כך לשמוע את האלבום במלואו.

בשירים הבאים יש הרבה אלמנטים שאפשר לשמוע בהרבה שירי פופ עכשוויים אחרים – הרבה "היי" ו"הוווו" ברקע, אוטוטיון וכולי. אחרי ארבעה שירים בינוניים כאלה ובמיוחד Stranger Than Earth שנשמע כמו טרק מסיבות שנגנב מפרנק אושן, מגיע עוד שיר מעולה ששימח אותי – Flood on the Floor. הוא אמנם נוטה יותר לכיוון המרקיד אך עשוי מצוין ואינו צפוי כמו השירים האחרים באלבום. אחרי שיא כזה היה חכם לסיים את האלבום, אלא שהוא ממשיך עם עוד שני שירים מיותרים, שאחרי הפיצוץ שבא לפניהם אף אחד לא זוכר אותם בכלל ומסתיים באקורד קצת צורם עבורי.

בשורה התחתונה, כן, זה אלבום שאכזב אותי אישית. אבל שוב, אין בדברים שלי כוונה להפחית מההישגים או מהעשייה של פיוריטי רינג. מספיק לראות אותם בלייב כדי להבין שיש הרבה מחשבה ועבודה מאחורי מה שהם עושים. עם כל האכזבה, האלבום הזה גם גרם לי לחשוב – אולי אני מצפה ליותר מדי? האם אפשר בכלל להפתיע אותי, כששימושים חדשניים ומעניינים יותר באלקטרוניקה בעולם המוזיקה צצים בכל יום? יכול להיות שאני מגזימה אושהסנובית שבתוכי יצאה כשהאזנתי לאלבום הזה. עדיין אני לא יכולה שלא לומר לעצמי, יא אללה, ציפיתי לכל כך הרבה יותר מזה.