מציאות אחרת – פיוריטי רינג בבארבי (הופעה)

אם חוטי החשמל של סופת הברקים היו מוורידים ומכחילים לפרקים, יכולנו – אולי – לצפות את ראוות העתיד ששודרה בבארבי אתמול. לא זה המצב, ועשרות עיניים פעורות ומרצדות בשפעת-צבע יעידו על כך: בעולמנו המר, בין האפל לנסתר, אין את העולם שפיוריטי רינג בראו אתמול בערב. זה עולם אחר. זה העתיד.

העתיד, צרה עיקרית מיוחסת לו – הוא מאיים. הוא מתכתי, הוא מנוכר, מבעבע בועות טרף כתומות ומכלה אורחים לא קרואים. שום דבר מזה לא נכח אתמול, כי לעתיד יש שגרירים: קוראים להם מייגן ג'יימס וקורין רודיק. הם אחזו בידינו, הארציים, וליוו אותנו ברגישות וחום אין-קץ אל נצח הפלאות המתעתע. איך הם עשו את זה? בגאונות.

כבר בתחילת ההופעה בוצע Stranger than Earth מהאלבום האחרון, Another Eternity, שבישר על הבאות. סטריינג'ר זה אנדרסטייטמנט מנומס – למעט כח הכבידה לא היה זכר לכדור הארץ כשמייגן על מלבושיה האפוקליפטיים מלכה על הבמה, כשקורין הכה בפקעות זוהר ושיגר רסיסי צלילים או כשחבלי-האור שהשתלשלו מהתקרה נסעו לאורכו של ציר הצבעים האפשרי. כן, ארצי זה לא היה. ובכל זאת, המינון – שהיה בו כדי לשלהב את הקהל בהטחה פתאומית של עושר – היתה בו גם עדינות ואיפוק, כפי שהביצועים הבאים לימדו. מייגן הושיטה ידיים לקהל ופזרה חיוכים, והשניים ביטלו באחת את החשש מעתיד רובוטי, מרושע ובלתי נגיש.

Another Eternity המשיך את המסע. Heartsigh היה השיר השני, כסנונית נוספת ומרוככת לפיצוץ שעוד יבוא. Repetition חבר אליו וריפה את הגוף שנדרך קודם לכן, ומכאן – המראה. Another Eternity בוצע במלואו עם שיבוצים יפיפיים מהאלבום הקודם, כשכל ביצוע היה מלאכת מחשבת מבריקה ומימוש אבסולוטי של המונח "הופעה".  האווירה נולדה מחדש בכל שיר: הצבע התגוון ודהה, התגוון וזהר; כוורות האור של קורין עקצו באודם עז והחווירו מיד; מייגן זזה מצד לצד, רוכנת ומטפסת, סובבת ומתמסרת לחוויה בריקודים אקסטטיים; לעתים מבקרת את קורין במשכנו המהבהב והנישא, מתופפת גם היא, בין אם על מוטות הקרינה החלביים ובין אם על גונג תמיר, על השמש.

Another Eternity זכה לתגובות חלוקות בצאתו. הוא היה פחות רב-שכבתי וסמיך מקודמו, Shrines. היו בו חללים רבים שמולאו רק בקולה של מייגן לצד חלקיקי שמע מועטים יחסית, מגובשים ובטוחים, לבדם במערכה. מה שנדמה כדלילות או השטחה עורר ביקורות צוננות, אך לא בלבד שהביקורות התלהטו בהדרגה, כפי שהוכיח אתמול הקהל הנרגש – הביצועים נימקו את הסגנון המעודכן לחלוטין. Flood on the Floor הוא אחד מהמייצגים המובהקים של הסגנון החזק והמלוטש, ואתמול בהופעה הוא הטיס את כולם לחלל. ברור היה, פתאום, הצורך בהתנקות, בהשלת כובד, שתאפשר לצוף כך.

עוד בלטו מהאלבום השני Push Pull, בגרסת לייב מרהיבה; Sea Castle ה[הכנס סופרלטיב מתפקע מעודפות והתפעמות כאן] ואפילו Dust Hymn שלא התחבב עלי כל-כך לפני ההופעה והפך שם לזריקת אדרנלין מכאיבה מרוב שהיא טובה, מאיצה את הדם ומנפחת כל צינור-חיות. פיוריטי לא זנחו את שריינז לחלוטין, והזכירו לכולם את החלוציות הפופית העתידנית שלהם מ- 2012. הצמד הבתולי מקנדה חולל אז מהפכה שקל לשכוח היום, בים הסמפלרים הורדרדים; פיוריטי עשו את זה קודם, ושריינז הוא מגדלור עבור כל מאמצי ההנדסה בשוק הענף הזה גם היום. Belispeak ו-Obedear הבליחו בהופעה ומעבר ליופיים הברור, ריגשו מאוד והזכירו איך הקסם הזה התחיל. אבל שריינז לא מתקיים ביקום נפרד לגמרי מזה של Another Eternity: הם אמנם טווים את העתיד בקורים שונים, אך שניהם משקפים את המסתורין וחוסר הגבולות שמייגן וקורין חולמים בו. העלילה המשותפת שלהם התגשמה באופן מהפנט במעבר בין Stillness in the Woe ו-Fineshrine. סטילנס, השיר שחותם את Another Eternity, הפך את הבמה לכוך אפל ומלוכד. קרני שנהב בקעו בשקט מפרוג'קטורים קטנים, ומייגן הוליכה אותם – באמצעות מראה קטנה בכף ידה – אל הקהל. תיווך האור הזה כמותו תיווך העתיד כולו שקרה בהופעה. סטילנס היה כעין תפילה, ופיינשריין הקיץ את הקהל ממנה בטפיחות הסוכר שפותחות אותו. זה היה פשוט נפלא.

ההופעה של פיוריטי רינג בבארבי אתמול הייתה מהטובות שראיתי בחיי, ואולי המיוחדת ביותר שהבארבי הכיל בשנים האחרונות. זו לא הראוותנות הייחודית, בדמות אור וצורות; אלה אפילו לא החום והפשטות שהצליחו פיוריטי רינג לבסס בשיחה על חומוס תל-אביבי או בקראודסרפינג קליל, בזמן שהם יולדים מולנו אירוע בלתי-פשוט בעליל. לא: זה, כתמיד, הכשרון לספר סיפור מורכב, שלם. אלה היו פיוריטי רינג.