Hooray for Earth - Racy (ביקורת אלבום)

Hooray for Earth – Racy (ביקורת אלבום)

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על אידיאולוגיית שירי הקיץ – שירי החורף שלי. תמיד מילאתי את אזניי במלנכוליות אפרורית ומינימליסטית בלילות הקרה ובגיטרות רועשות ומלודיות מתקתקות בימי השרב. הקיץ, לעומת זאת, אני מוצאת את עצמי עם אותם שירים מלנכולים אשר ליוו אותי במשך חצי שנה ארוכה. ייתכן וזה בגלל הצבא, בגלל התשישות והעייפות, בגלל המצב ועדיין, זה מתסכל.

אז עשיתי מעשה. הלכתי לרשימה האינסופית של אמנים שצריך לעקוב אחריהם שבניתי במשך השנה האחרונה, והתחלתי לחפש, לבדוק ולחקור במעמקי האינטרנט – מה אני מפספסת? כך יצא שנתקלתי במקריות מוחלטת ב-"Racy", אלבומה השני של "Hooray for Earth" – הרכב אינדי-רוק ניו-יורקי צעיר ורענן. במקור היה זה מופע של איש אחד, נואל הרוקס, הווקאליסט והמולטי-אינסטרומנטליסט, שעם הזמן אסף סביבו להקה. אלבום הבכורה, True Loves, יצא לפני כשלוש שנים, ומאז הלהקה לא שיחררה יותר מידי חומרים חדשים למעט כמה סינגלים פה ושם. עד עכשיו.

"Racy" הוא אלבומם השני של הלהקה ובלי שום השוואה לקודמו השונה ממנו שנות אור, מדובר באלבום נהדר. כמעט כל טראק מצייר למאזין תמונה של חופים לבנים ושמיים כחולים מאחורי העפעפיים. גדולה נוספת של האלבום הזה, אשר לצערי לא מאפיינת הרבה אלבומים בז'אנר האינדי-רוק, היא שהוא משתנה ומתקדם כל הזמן. לעיתים נשמע רק גיטרות, לעיתים הוא אלקטרוני וקליט, אך אף פעם אינו נופל למונוכרומטיות.

השיר הפותח את האלבום הוא "Hey" – שיר שכולו גיטרות וליריקה החוזרת על עצמה כמו מנטרה אינסופית. משהו בטראק הזה מרגיש כמו פתיחה יוצאת דופן, כמעט מונומנטלית ועדיין הוא אינו מסגיר מראש דבר מהעתיד לבוא ככל שהיצירה תתקדם. אלמנט הגיטרות הינו מוטיב קבוע אצל "Hooray for Earth", אשר יחזור על עצמו בכל שיר ושיר, אך לא קיים כאן ולו רמז קטן להמשך האלבום.

 

"Keys", הבא אחריו, הסינגל היחיד מהאלבום עד כה וכנראה בכלל. הוא שיר פופ-רוק מתקתק ונהדר עם נגיעות אלקטרוניות אשר יכול בקלות לככב בכל פלייליסט קיץ אפשרי – הפזמון תופס את האוזן מההשמעה הראשונה והבתים כיפיים וממכרים. האלבום ממשיך עם "Say Enough" – שיר הרבה יותר אלקטרוני מקודמיו, המצביע על וורסטיליות מרשימה כבר בתחילת האלבום. זה כמעט בלתי נתפס שהשיר הפותח של האלבום מלווה אך ורק בגיטרות מחרישות אוזניים ותו לא, וכבר בטראק השלישי אנו מקבלים היפוך מוחלט. "Say Enough" לא משאיר את אותו החותם כמו קודמיו אך עדיין הוא נעים להאזנה וממשיך את היצירה הזו בצורה חלקלקה.

הטראק הרביעי, "Somewhere Else", הוא כנראה השיר המוצלח ביותר באלבום. הוא לוכד את האוזן מהרגע הראשון ואוצר בתוכו את כל מה שטוב בקיץ בכלל ובאלבום הזה בפרט. הוא מסוג השירים שכולם צריכים להכיר, לזמזם במקלחת ולהגביר את הווליום ברכב כשהוא מתנגן, כי הוא פשוט כל כך מוצלח. הוא מזכיר במקומות מסויימים את הרגעים הטובים ביותר של "Surfer Blood", אך ברגע שהגיטרות נכנסות – הן מחזירות את הווייב המוכר של ההרכב.

"Racy", שיר הנושא של האלבום והחמישי במספר, לא מסתיר בחובו את אותו הקסם של קודמו ומחוויר מעט למולו. השיר בפני עצמו,הוא שיר טוב, אך לצד פצצות – הפופ אשר מקיפות אותו הוא קמל. ייתכן כי הדבר קשור לכך שהוא מחזיר אותנו לכיוון פחות אלקטרוני ובכך יוצא קצת מהקשרו בגלל מיקומו באלבום. כאשר Last, First מתחיל, הוא מחזיר את המאזין למסול ממנו הוא נזרק לכ-3 דקות. "Last, First" הוא בלדה חביבה ולא יותר, באחת הפעמים בהן שמעתי את השיר הזה בנפרד משאר האלבום – כתבתי על פתקית בצד שהוא מזכיר לי פתיח של תוכנית נוער מהניינטיז. אני מצדי, לא רואה בזה שום דבר פסול, ההיפך הוא הנכון – קיים בזה איזשהו חן נוסטלגי. "Last, First", הוא השיר העדין יותר באלבום, אך כרגיל, גם בו הגיטרות מקבלות מקום של כבוד – חתימת האמן בצד היצירה.

אם "Racy" זרק את המאזין לפתיחת האלבום בקטע לא טוב, השיר השביעי באלבום, "Airs", זורק אותנו חזרה לשם בקטע הכי טוב שיש. הוא עצום ועוצמתי בו-זמנית. על כל בית חרישי מתנגן פזמון גדול מהחיים, שמצייר תמונה של שמש מסנוורת אישונים מול העיניים. הוא נשאר נאמן לסגנון היותר אלקטרוני שהאלבום נבנה בהדרגתיות לתוכו, אך מראה את סימני הפרידה והחזרה להתחלה.

"Happening" גם הוא שיר טוב, כיפי וממכר. שוב, אחרי הרבה שירים טובים שהקיפו אותו, קשה לו להתבלט באופן יוצא דופן, אך לא ניתן להתווכח על כך שקשה לשכוח את הפזמון המתקתק.

"Pass" השיר הסוגר את האלבום, שונה לחלוטין מזה המגיע לפניו ומהווה עולם אחר לגמרי, סוג של עוף מוזר. הוא טיפה יותר ארוך מקודמיו וכמו האלבום כולו הוא מתקדם אותו דבר – מפתיחה מינימליסטית, לנגיעות סינתיסייזר, למלודיה מלאת אנרגיה ועצמה ולבסוף – דעיכה איטית.

אז כן, "Racy" הוא אלבום מוצלח. כמעט כל שיר בו יכול בקלות להפוך לסינגל, לסאונד-טראק של סצינת חוף בסרט סטודנטים, להמנון קיץ. הוא מהנה לכל אורכו, הוא אקלקטי להחריד ורווי גוונים ושינויי אווירה. משהו בעובדה שהוא כה נטול מחויבות לז'אנר מסוים נותן חופש גם לדמיונו של המאזין. יש בזה משהו מאד מרענן, אחרי תקופה ארוכה – אני מאמנינה לשכולנו מגיע קצת חופש.