הלהקה: לפני שרדיוהד הפכו את העולם

"לאן הולכים מכאן?" שואל טום יורק בקול חלוש, בשיר הנושא של האלבום "The Bends". ובאמת, הכיוון שאליו רדיוהד הלכה, לפחות מבחינה מוסיקאלית, נראה כמו שאלה רלוונטית כשמסתכלים על הלהקה כיום, יותר מ-20 שנה לאחר כינונה.

אי שם בתחילת הנייטיז, רדיוהד הבריטית הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "Pablo Honey". אופיו של האלבום הוא בסך הכל רוק גיטרות חשמליות פשוט – לא ממש אלבום שהיינו חושבים שאחת מהלהקות הגדולות בעולם (ולדעת רבים הגדולה מכולן) תוציא. האלבום היה להצלחה סבירה, ואפילו הניב את הלהיט "Creep", שכיום נחשב ללהיטם הגדול ביותר של רדיוהד (אף שאין בו ייחוד אומנותי כלשהו).

בין אלבום הבכורה של רדיוהד, לאלבומם השלישי והמפורסם ביותר, "Ok Computer", הוציאה הלהקה את אלבומה השני, "The Bends", שחגג בשבוע שעבר יום הולדת 18. האלבום הזה הוא צעד אחד מהפשטות והבוסריות של אלבום הבכורה למהפכנות של האלבום השלישי, וגם כשלעצמו הוא אלבום טוב עם לא מעט רגעים מצוינים שנכנסו לפלייליסט של חובבי הרוק האלטרנטיבי.

רדיוהד ברולינג סטונס, 1995. יורק: אני מרגיש אשם על כל רגשות מיניים שאני חווה

השניות הראשונות של השיר "Planet Telex" שפותח את האלבום, מרמזות על רוח שונה (תרתי משמע) מהאלבום הקודם. משב רוח שמזכיר מיד שירים של פינק פלויד שנפתחו כך, וקלידים בסאונד שלא יחזור על עצמו שוב במהלך האלבום. פתיחה נאה לאלבום שבהמשכו שירים טובים עוד יותר.

טום יורק, סולן הלהקה, מפגין יכולות ביצוע כזמיר שאין שני לו. הוא מגוון ומחוסר כריזמה – אך עבורו היא מיותרת. הוא יודע להיות עדין ויפהפה ("Fake Plastic Trees", "High & Dry) הוא יודע לכעוס כמו שצריך ("Just", "My Iron Lung"), הוא יודע ללחוש כמו בתקופות המאוחרות יותר של רדיוהד ("Bullet Proof… I Wish I Was") והוא יכול, כמובן, להיות עצוב ומהורהר ("Street Spirit"). בכל שיר וכל אלבום של רדיוהד, בשירים הטובים ובשירים החלשים – טום יורק הנפלא מרים את השיר בקולו, או שואב את המאזין לתהום. כמעט קשה להתרכז במוזיקה שמנגנים שאר חברי הלהקה – שגם הם, כמובן, ראויים לציון ולהערכה.

בגזרת הגיטרה נרשמו לא מעט ביצועים מעניינים של הגיטריסט ג'וני גרינווד. הטוב שבהם, לדעתי, הוא הריף החללי והמתכתי בשיר "My Iron Lung", אך ממש אינו עומד לבדו. ב-"Just"  הגיטרה זועמת וכסחיסטית, ומלווה היטב את הזעם של טום יורק, בשיר הנושא הגיטרה מזייפת קצת זיופים קטנים וחינניים, ב-"Nice Dream" הגיטרה מלווה את הכינורות הילדותיים והופכת את השיר לציני למדי- עד הסולו מעורר האימה. הגיטרה גם יודעת לסיים את האלבום כמו שצריך, בפריטה היפהפייה בשיר האחרון, "Street Spirit".

האלבום, כמובן, לא מושלם. הוא מכיל כמה שירים בינוניים- "Sulk" המיותר, "Bones" המשמים מעט, ו- "High & Dry" הדביק, עם הסולו שבולט בכיעורו כמו מחצבה בהר ירוק. גם הסאונד באלבום, לעיתים, לא ברור או מוגזם ורועש מדי- כמו בשיר הנושא, בו הליווי הרועש של הגיטרה לפעמים מכסה את השירה של יורק, ואת הסולואים של גרינווד. אבל בנינו – הדבר האחרון שרדיוהד יודעים לעשות זו מוזיקה מושלמת.

לסיכום- "The Bends" הוא אלבום רוק טוב, ואפילו טוב מאוד. הוא לא ממש אלבום משפיע, בוודאי לא בהשוואה לאלבומים באו אחריו. הוא גם לא אלבום שנועד להיות הצלחה מטאורית, וגם ספק אם רדיוהד חזו בכלל את הכניסה המפוארת שלהם למיינסטרים של הרוק. בסופו של דבר, יש לו מזל שאחיו הגדול "Ok Computer" והאלבומים שבאו אחריו הפכו את רדיוהד ללהקה בלתי- נשכחת, כי אחרת האלבום היה אולי היה נשכח. בכל מקרה, הוא סיבה טובה להכניס את הדיסק למערכת, להצדיע לרדיוהד, ולהכריז כמו טום יורק בשיר הנושא- "My Baby's got the bends!"