רוק וורכטר – יומן מסע – חלק ב'

רוק וורכטר – יומן מסע – חלק ב'

יומן המסע של בר זבדה ברוק ווכטר, חלק ראשון – נמצא כאן.

היום השני

היום השני של הפסטיבל היה גם, במקרה, יום ההולדת שלי, אז On.Tour עשו לי חגיגה נחמדה על הדרך.החלטתי שאת היום הזה אני הולכת לבלות בבמה המרכזית, כדי לתפוס מקום על הגדר של הגולדן רינג, עד להופעה של ארקטיק מאנקיז. מדובר במשימה לא פשוטה בכלל – לשמור על המקום שלך בגולדן רינג למשך כמעט עשר שעות בלי לצאת לאכול, לשתות או לשירותים, אבל כבר היה ברור מראש שלא הגענו עד בלגיה כדי לראות את ההופעה מאחור ושנעשה מה שצריך כדי להיות שורה ראשונה. ישראלים או לא?

ההופעה הראשונה הייתה של 1975. אני מכירה מעט מאד שירים שלהם ושמעתי עליהם בעיקר דברים לא טובים, כמו למשל שבהופעה הקודמת שלהם זרקו עליהם פחיות כדי שירדו מהבמה. מסיבה לא ברורה הם לא עולים בזמן, אנחנו מתייאשים ובעקבות המלצות חמות מחליטים לצאת מהגולדן רינג לטובת הופעה של סם סמית' בבמת ה-Barn.

לא הכרתי את סם סמית' ולא ידעתי למה לצפות. הבמה עוצבה בסגנון קודר, התופים תוחמו בקירות פלסטיק שקוף ואני מתחילה להסתקרן. הלהקה עולה לבמה – חבורה של היפסטרים עם חולצות שחורות, כובעים וזקנים ארוכים. אני כבר בטוחה שהולכת להיות הופעת רוק קשוחה בסגנון Rage Against The Machine' כאשר עולה מר סמית' בחולצת הוואי מכופתרת, שיער מסורק לארוך וחיוך מטריד. הוא תופס את המיקרופון ומתחיל לשיר בקול גבוה. מאד. הקהל שר איתו, מפרגן, אוהב ומכיר את כל המילים בעל פה. אני מעט בהלם כי משהו בשילוב של הבמה עם הזמר לא מסתדר לי וגם הז'אנר המוזיקלי קצת פחות מדבר אליי.

 

כשהוא שר את הלהיט La La La של Naughty Boy, בו הוא מתארח, אני מבינה שהוא בעצם זמר מוכר למדי. הוא מבצע את Money On My Mind, הסינגל המוכר שלו, ובהמשך גם את Latch של דיסקלוז'ר, שגם בו הוא מתארח. אי אפשר להתכחש לזה – מדובר בשיר מעולה! הוא מסיים עם Stay with Me המקסים ובסך הכל אפשר לומר שהייתה הופעה טובה, בעיקר בזכות הפרגון מהקהל.

בחזרה לבמה המרכזית. ההופעה הבאה הייתה של רודריגו וגבריאלה, שקיבלתי המלצות חמות לפניי הפסטיבל ללכת לשמוע אותם. לבמה עולים גבר ואישה מקסיקנים בבגדים קצרים עם שתי גיטרות אקוסטיות ומתחילים לתת בראש. מדהים היה לראות איך מכל כך מעט אפשר להוציא כל כך הרבה – מלאי כריזמה ובלי פוזה, הם ביצעו 12 קטעים עם פריטות מטורפות על גיטרה אקוסטית – שירים מקוריים לצד קאוורים לOrion של מטאליקה וCreep של רדיוהד, שפשוט הטריפו את הקהל.

המקצועיות בה הם ניגנו (היה קטע שרודריגו פרט עם בקבוק בירה), הקסם והיופי שלהם על המסכים והאנרגיות הדרום-אמריקאיות על הבמה, יצרו מופע מדהים שגרם לקהל לרקוד, לקפוץ ולחגוג במשך שעה שלמה ללא הפסקה.

רודיריגו וגבריאלה

אחריהם עלתה לבמה המרכזית אלי גולדינג – זמרת ויוצרת בריטית שמנגנת סוג של אלקטרו פופ ואינדי אלקטרוני. למרות שהשם שלה בהחלט לא שגור בכל פה, מסתבר שכולם מכירים אותה. מסתבר שגם אני. אם פתחתם רדיו, ישבתם בבית קפה או נכנסתם לחנות בגדים בשנה האחרונה, סביר ששמעתם אותה מתנגנת בכל פלייליסט אפשרי.

גולדינג, שהיא לגמרי לא הטעם המוזיקלי שלי, עולה לבמה עם מכנסי עור וגופיה ומתחילה עם Figure 8 ומיד מבינים שיש כאן עסק עם כוכבת פופ אמיתית ולא פראיירית. הקול שלה נשמע מצויין, היא מלאה באנרגיות, רוקדת, מענטזת, מתופפת, מנגנת בגיטרה אקוסטית וגם חשמלית ופשוט נותנת שואו. היא מבצעת את הלהיטים Starry Eyed, I Need Your Love , Burn ושירים נוספים. היא אפילו מתחילה את לבצע את Tessellate של Alt-J, שרחוקים ממנה מאד מוזיקלית, אבל הקהל היה בטירוף ויודעים מה, אפילו אני נהנתי – הרבה יותר משציפיתי.

ההופעה שלפני המאנקיז הייתה פאולו נוטיני – הסקוטי בעל השם האיטלקי (והחתיך ההורס, יש לציין). הקשבתי למוזיקה שלו לפני הפסטיבל וגיליתי אמן נהדר שמשלב פולק, פאנק, סול, פופ ורוק אקוסטי. בתור מי שחימם את המאנקיז ציפיתי להופעה ראויה. נוטיני עלה לבמה מלווה בלהקה חיננית ולמרות שפתח עם Scream שהוא אחלה שיר עם קצב מדליק בטירוף, משהו פשוט לא עבד. ההופעה לא התרוממה לחימום ראוי. וורכטר כבר עשו טעויות כאלו בעבר. למשל, כששמו את פורטיסהד לפני קולדפליי והקהל האנרגטי לא יכל היה להכיל הופעת טריפ-הופ בהתרגשות והאנרגיות שלפני. (הערת העורך – מי שם את פורטיסהד לפני קולדפליי? ברור שהם פי אלף יותר חשובים ומעניינים) ניתן היה להרגיש, פיזית, שהקהל לא השתכנע מנוטיני והשתעמם. כאילו לא נוצר שום קשר בין האמן שעל הבמה לבין הקהל – הוא ניגן, שר, הוציא אנרגיה לשווא. באותה מידה אפשר היה להקרין את שיריו מיוטיוב ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל.

 

אחרי כמעט שעה של המתנה וסידור הבמה לקראת ההופעה של הארקטיק מאנקיז זה קורה. האורות נדלקים, הלהקה מתמקמת עם הכלים, אלכס טרנר הנצחי עולה בג'קט עור שחור ושיער מתוח לאחור, פרדי מרקיורי סטייל, תופס את הגיטרה, ומתחיל לנגן את הבסים של Do I Wonna Know.  הקהל מאבד את זה. טירוף. הסאונד מעולה, התאורה על הבמה בלתי נתפסת, פסי הקול, האלמנט העיצובי הבולט ביותר באלבום החדש AM, חוזרים ונעלמים ברקע. חשמל על הבמה.

מבלי לומר מילה הם ממשיכים עם Snap Out Of It ומרקידים את הקהל. בשלב הזה אני בעיקר בהלם – הארקטיק מאנקיז השתנו מאד בשלוש השנים מאז ראיתי אותם. מרגישים את זה. בזמן שאני רוקדת אני חושבת על חבורת ההיפסטרים הבריטים עם השיער הארוך והמשונה ששרה ב Whatever People Say I Am, That's What I'm Not על כמה שלא הולך להם עם בנות, או בכלל בחיים. אז הם היו להקת אינדי בינונית-גדולה שפרצה למיינסטרים והזריקה לתוכו המון איכות. עכשיו הארקטיק מאנקיז הם מפלצת אצטדיונים.

הם ממשיכים עם Arabella המעולה ועם כל האהבה שלי לAM אני מתחילה מעט לחשוש שזה אולי יהיה הדבר היחיד שהם ינגנו במהלך ההופעה. ואז מגיעים Brianstorm, Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair, Dancing Shoes, Crying Lightning ואני נרגעת. כלומר אני קצת מאבדת את שפיותי (וגם כמה שנים מחיי עם כמות האנרגיות שיוצאות לי בקפיצות שם), אבל נפשית אני נרגעת. הם מנגנים עוד שירים מAM וגם כמה מהאלבומים הקודמים שגורמים לי להתמוגג מאושר, כמו My Propeller, I Bet You Look Good on the Dancefloor וFluorescent Adolescent.

ארקטיק

במהלך ההופעה הרגשתי שהמאנקיז שאני מכירה פשוט נכחדו. בעבר הם לא הופיעו טוב וגם לא יצרו שום קשר עם הקהל במהלך ההופעה. היום, כשהם מופיעים מעולה, הם עדין לא יודעים ליצור קשר עם הקהל. טרנר לא מוציא מילה ואפילו לא חיוך. הוא מופיע בפרצוף חסר הבעה, נראה מעט משועמם אפילו. הספוטים של הבמה נמצאים עליו בלבד ומבטלים כל זכר לשאר הלהקה. מדי פעם הוא עושה טובה ומניף אצבע לצד ימין ואז לצד שמאל כדי לגרום לקהל להריע. זה כמובן עובד כי כולנו בובות על החוטים שלו, מהופנטים ומתמכרים – לא שזה מרשים אותו במיוחד. המיתוג מחדש שלו מנער מתבגר וגאון מוזיקלי לכוכב רוק מלוקק, משאיר את יתר הלהקה לא רלוונטית ויוצר לא מעט אנטיגוניזם בקהל וההתלהבות הולכת ויורדת במהלך ההופעה.

כשהם מבצעים שיר אחד לפני האחרון, 505, כל מה שעובר לי בראש הוא שליצור דבר כל כך טוב זה פשוט הרבה מעל לרמה האנושית ושלמרות שטרנר הפך להיות כזה בלתי נסבל, הגאונות המוזיקלית שלו ושל המאנקיז תגרום לי להמשיך ללכת לכל הופעה – "if it's a 7 hour flight or a 45 minute drive"!

הם יורדים מהבמה וחוזרים להדרן של שלושה שירים. הם מסיימים אותו ב R U Mine וגורמים לי להתמוגגג מאושר – למרות שאין ספק שמדובר בהופעה שונה ב-180 מעלות מההופעה שראיתי לפני 3 שנים. המאנקיז התבגרו וכך גם השירים ואיכות ההופעה. מי שלמד להכיר אותם באלבום האחרון כנראה לא יצליח להבין את הצביטה הקטנה בלב שיש לי ולשאר המעריצים הוותיקים נוכח ההצלחה שלהם. למרות הגאווה הגדולה והפרגון להצלחה, קשה להתעלם מכך שמשהו בקסם האינדי הגמלוני שלהם נעלם וזה קצת חבל. אבל זאת דרכו של עולם.

אחרי המאנקיז, חלק מהאנשים מיהרו להספיק לראות את מה שנשאר מההופעה של ג'ק ג'ונסון וחלק נשארו בבמה המרכזית לחכות שמייג'ור לייזר יעלה. בשלב הזה אני כבר הייתי מותשת וצעדתי כמו זומבי לעבר האוהל. הסתבר שזה היה אחד מרגעי הפספוס הכי גדולים שלי במהלך הפסטיבל, כי מכל מה ששמעתי מסביבי מסתבר שמייג'ור לייזר, שהתגלגל בכדור גומי לתוך הקהל, היה הדבר הכי טוב שהיה בווכטר השנה. בדרך לאוהל שמעתי את הקהל מריע בהיסטריה ל Watch Out For This ונרדמתי לצלילי Get Free המעולה (שאני עדין מסרבת להאמין שפספסתי בלייב). למרות האכזבה, הרגשתי שיחסית ליום אחד של יום הולדת היה הספק טוב והלכתי לישון מרוצה.

(חלק ג' ואחרון של הפרויקט – כאן)

מייגור 2