רוק וורכטר – יומן מסע – חלק ג'

רוק וורכטר – יומן מסע – חלק ג'

יומן המסע של בר זבדה ברוק ווכטר, חלק ראשון – נמצא כאן. חלק שני נמצא כאן.

היום השלישי

היום השלישי של וורכטר נפתח במזג אוויר מעט גשום יותר, אבל יחסית לחום של היום הראשון, אף אחד לא התלונן על טפטופים בין ההופעות שרק תרמו לאווירה. פספסתי את ההופעות הראשונות בעקבות תור למקלחת, שגם זה, אחרי הכל, חלק מהחוויה.

היעד הראשון שלי לאותו היום הייתה ההופעה של Tune Yards בקלאב סי. כשראיתי שיש לי עשר דקות עד לתחילת ההופעה התחלתי לרוץ בטירוף מהמאהל לכיוון הבמה, הגשם תפס אותי בדרך אבל זה לא גרם לי לעצור, עד שהגעתי לשורה ראשונה באמצע, סחוטה מים, בדיוק מושלם לתחילת ההופעה, יכלתי לנשום לרווחה. את טיון יארד התחלתי לשמוע למען האמת רק מהאלבום האחרון שלהם. קניתי את Nikki Nack בויניל ממש מספר ימים לאחר שיצא ומאז לא הוצאתי אותו מהפטיפון. מדובר בעיני באחת הלהקות היותר מיוחדות גם במוזיקה, גם בשואו וגם באג'נדה. כזאת שמשלבת אינדי-פופ עם מוזיקת עולם, פולק, אינדי אלקטרוני, מוזיקה אפריקאית וסגנונות נוספים וכל שיר שלהם הוא עולם שלם של יצירה מקורית וייחודית.

מריל גרבס הסולנית ונייט ברנר הבסיסט המטורף שלה עולים לבמה יחד עם המתופפת ושני זמרי הליווי המדליקים. כולם לבושים כמו ליצנים, עם איפור העיניים המוכר שלהם. הבמה מלאה בסוגים שונים של כלים, לרבות כלי תיפוף וכשהם מתחילים עם Hey Life אני כבר מהופנטת לצלילים ולצבעים. הם ביצעו שירים מהאלבום החדש כמו wait for a minute ולהיטים מהאלבומים הקודמים כמו Bizness. הלהקה הרעידה את האוהל עם קולות התופים ועם השירה העוצמתית של גרבס. כשהם סיימו עם Water Fountain המקפיץ, ללא ספק השיר הכי מדליק באלבום החדש, הקהל כבר לגמרי השתכנע במה שאני כבר ידעתי קודם לכן. גו טיון יארדז.

טיון יארד

במקביל אליהן הופיעו Haim בבמה המרכזית, שידועות בתור מי שנותנות שואו רציני ואכן ממה ששמעתי מהנוכחים, היה מוצלח ביותר. לאחר ההופעה חזרתי לבמה המרכזית, מכיוון שגם באותו היום היה צריך לתפוס מקום טוב בגולדן רינג בשביל ההדליינר היומי – פרל ג'אם.

הלהקה הבאה שעלתה בבמה המרכזית הייתה Biffy Clyro. שמעתי עליהם לראשונה לפני מספר חודשים כשהם הגיעו לארץ לחמם את אביב גפן. היו הרבה דיבורים על כמה מגוחך שלהקה שגדולה ממנו בהרבה מימדים מגיעה לארץ רק בשביל לחמם אותו, אבל באותה תקופה לא ידעתי על מה כולם מדברים והחלטתי פשוט להגיע ולשמוע אותם. כשהבמה התחלפה לתפאורה של ביפי והופיע האייקון שלהם ברקע, אייל חצוי לשני – חצי אחד חי ופורח והחצי השני מת ונבול, כבר ידעתי שהולך להגיע משהו טוב.

שלישיית ביפי, הם סיימון ניל (גיטרה ושירה ראשית), ג'יימס ג'ונסטון (שירה ובס) ובן ג'ונסטון (שירה ותופים) עולים ללא חולצה, מלאי קעקועים ובשיער ארוך (חוץ מג'ונסטון, המתופף הקירח) ואיך שהם מתחילים לנגן את Different People, הגולדן רינג מתמלא יותר מאשר בהופעה של המאנקיז בלילה לפני, הקהל זועק את המילים ורק מלהסתכל על ניל במסך אני כבר מאוהבת. כשהם מבצעים את Many Of Horror אני קולטת שזה להיט גדול שאני גם מכירה ומצטרפת לטירוף שהולך בקהל. הרבה זמן לא ראיתי מופע רוק אלטרנטיבי אנרגטי ובועט שמצליח להיות גם מרגש כל-כך – וכל זה באותו הזמן. הם לא עוצרים לרגע ונדמה היה שגם אם יכרתו להם את הידיים הם ימשיכו לנגן. הם מסיימים עם Mountains שגורם לי להתגעגע לימי התהילה של הרוק האלטרנטיבי לפני שהגיע הגל האלקטרוני והשתלט שוב על כל פינה בעולם המוזיקה וגם עליי.

בקושי הספקנו להירגע מביפי ואחריהם עולים Triggerfinger. יצא לי כבר לראות את השלישייה הבלגית הזו בעבר וידעתי שמחכה לנו שואו רציני. בהמשך לרוק האלטרנטיבי של ביפי, טריגר נותנים בראש עם הארד רוק אמיתי עם נגיעות בלוז רוק. הם מתאפיינים בנגינה משוגעת על תופים והרבה סקס אפיל מתפרץ של רובן בלוק, הסולן-גיטריסט. במהלך ההופעה הם מעלים כל פעם שתי דוגמניות במינימום בגדים שמדווחות על מצב תוצאות משחק המונדיאל שהתרחש במקביל בין בלגיה לארגנטינה. כולם באותו היום היו עטופי דגלים, מרוחים בצבעי פנים ואפילו בוטלה ההופעה של SBTRKT (הערת העורך שדווקא אוהב מונדיאל למרות שאף אחד לא מאמין לו: מי שמבטל את סבטרקט בשביל משחק שלא יופתע שהוא עף מהטורניר. בושה) כדי שאפשר יהיה להקרין באוהל ההופעות את המשחק. בכל מקרה, טריגרפינגר יודעים להלהיב את הקהל – בלוק במראה פרחוני, שיער כסוף וקול צרוד מענטז לקהל, המתופף והבסיסט לבושים בחליפות ומנגנים כל כך חזק עד שנדמה ששום דבר לא יכול לגרום להם להפסיק – והקהל לגמרי בעניין. המתופף מלקק את התופים, הבסיסט אוכל את המיקרופון והם עושים כל מיני דברים משוגעים. הדבר היחיד שמעצבן כל פעם מחדש בהופעות של טריגר, זה שלמרות שהם שרים באנגלית, בלוק מתעקש לדבר גרמנית בין שיר לשיר כשהוא פונה לקהל. אבל מכיוון שמדובר באחד הגברים הכי לוהטים עלי האדמות, קשה שלא לסלוח לו כל פעם מחדש.

ההופעה הבאה, הייתה גם ההופעה שקדמה להדליינרים של אותו הערב – The Black Keys. בכל פעם ששאלו אותי "בשביל מי את נוסעת לוורכטר?" הקפדתי להגיד "בלאק קיז!". השפעות הרוק והבלוז, נגיעות הג'ימי הנדריקס וג'יימס בראון בשירים של הצמד- דן אורבך ופטריק קרני, פשוט מצדיקים בעיני את היותם אחת מלהקות האינדי רוק המצליחות ביותר בעולם. התרגשתי מההופעה הזו יותר מאשר מההופעה של פרל ג'אם שאחריה.

הצמד עולה לבמה עם הלהקה ומתחיל לנגן את Dead and Gone המעולה. משהו בסאונד של ההופעה לא נשמע טוב. בקושי שומעים את אורבך (ואם ככה אני הרגשתי בגולדן, אז מאחור אני מניחה שהמצב היה חמור יותר), מתחיל לרדת גשם וגם ההקרנות במסכים הגדולים משתבשות. הם ממשיכים עם Next Girl אבל משהו בהופעה פשוט לא זורם. השירים ממשיכים לרוץ, הם מגיעים לGold on the Ceiling ונדמה שבמקום לקחת את כל השירים ולתת להם עיבוד מעט יותר קצבי לטובת ההופעה הם החליטו לנגן הכל טיפה לאט יותר. בשילוב העובדה שהתחיל לרדת גשם ושבקושי שמעו את אורבך, הייתי די מתוסכלת במהלך ההופעה. וזה לא שהם לא ביצעו את כל השירים המעולים והמרקידים, כמו Howlin' for You, Tighten Up, Fever וLonely Boy, אבל אפילו בהם ההופעה לא זרמה בקצב טוב והיו המון כשלים טכניים, מנזקי מזג האוויר, שאכזבו אותי מאד. הם מסיימים עם Little Black Submarines ואני מרגישה שאין שיר יותר סמלי לסיים איתו את ההופעה המאכזבת הזאת מבחינתי.

אחרי ההופעה הגשם הולך ומתחזק. השומרים מנסים לעזור ולחלק מעילי גשם למי שאין, כל אחד מנסה למצוא מחסה תחת פיסת קרטון או מטרייה מאולתרת. פרל ג'אם היו צריכים לעלות לאחר 45 דקות, אבל הם לא עולים. הגשם רק הולך ומתחזק ואנחנו פשוט עומדים שם במשך שעה וחצי, למעלה מ-100 אלף איש בגשם, תחת כיפת השמיים, מחובקים ומחכים שאדי וודר יעלה לבמה. השומר פותח אפליקציה בטלפון ואומר לנו "עוד 20 דקות ייגמר הגשם" ואנחנו מגחכים.  במקביל, עולים הפיקסיז לבמה ב-Barn – זו ללא ספק הייתה ההתעללות הכי גדולה מצד אנשי הפסטיבל, לשים את שתי הלהקות האלו במקביל. בשלב הזה גם אני קצת מתחרטת שבחרתי להישאר לראות את פרל ג'אם ולא את הפיקסיז.

אחרי 20 דקות באמת נגמר הגשם.

פרל ג'אם עולים לבמה. אהבה כזו של קהל ללהקה ושל להקה לקהל לא ניתן לתאר במילים. הם מתחילים לנגן את Rearviewmirror וכולם מתחילים לקפוץ ולהתעלם לחלוטין מהעובדה שאנחנו ספוגים מים. התחושה שיש לפנינו כרגע 3 שעות בילוי עם אדי מעלימה את כל הדאגות שיש בעולם. אין מלחמות, אין שנאה. רק אהבה ומוזיקה קיימים וחשובים.

הם ממשיכים לתת בראש עם נגינה עוצמתית בMind Your Manners, אדי רץ מצד לצד של הבמה והקהל מגיב במין טראנס מטורף של קפיצות, ריקודים ואנרגיה. בין שיר לשיר וודר מקריא מדף כל מיני משפטים בצרפתית/פלמית מגומגמת ומשעשע את הקהל. הוא מחזיק בקבוק וויסקי ושותה ממנו בין השירים והכל נעשה בצורה כל כך חיננית ומכבדת, בניגוד לכל שאר ה"רוק סטארס" למיניהם שעושים בדיוק את אותו דבר, רק בזלזול בוטה וחוסר אכפתיות כלפי הקהל. הם מבצעים עוד המון שירים ביניהם Even Flow האהוב עליי, Better Man, Why Go ואפילו מבצעים עם מידלייק שעולים לבמה את All Night.

הלהקה מנגנת מכל הלב, וההופעה רק הולכת ומשתפרת מרגע לרגע. אדי עושה הפוגה קצרה מהשירים ופונה אל הקהל בהתרגשות מהמעמד:

I was never cool in high school. Thank God for that! Trust me: being too cool too soon is no good. Those cool guys never end up on a stage like this one. The Black Keys, Midlake: none of them were cool guys in high school. The cool guys are now – I don’t know – accountants. They’re smoking cigars and cheating on their wife. I keep telling my own kids – and I tell you kids right now: don’t peak too early!

14566717876_e2e6c497bd_c

קשה שלא לאהוב את פרל ג'אם ואת אדי יותר מרגע לרגע ופשוט להניח בצד ולשכוח מכל ענייני רוג'ר ווטרס למיניהם שמונעים ממנו להגיע להופיע בארץ. (הערת העורך: אף אחד לא מונע ממנו. הוא אדם מבוגר ועצמאי שבוחר שלא לבוא) הם מבצעים את mother של פינק פלויד, ממשיכים עם Jeremy ואז מגיע אחד מרגעי השיא כשהם מבצעים את Black וכולם בקהל פשוט זועקים את המילים. את כל המילים. כולם סביבי נורא מתרגשים ומתחילים לדמוע ומבלי לשים לב אני מוצאת את עצמי עומדת יחד עם כל החברים שלי, כולנו שרים ובוכים יחד. כשאנחנו כבר בקושי רב מצליחים להירגע, הם מתחילים לנגן את Daughter ומפרקים אותנו לחתיכות. אם זה לא היה מספיק עוצמתי עד כה אז הגשם מתחיל לרדת וכשנגמר השיר הוא מתחזק, פרל ג'אם מתחילים לנגן את Porch, אדי יורד מהבמה אל הקהל, נעמד על הברזלים ומבצע את השיר – כולנו יחד בגשם, נוגעים בו, שרים ומאושרים. ללא ספק – מהשיאים של הפסטיבל.

שנייה לפני שאני מתעלפת מאושר, הם יורדים להפוגה לפני ההדרן. אדי מפרגן לפיקסיז שבבמה השנייה ומפלרטט עם הפתיח של Where Is My Mind לפני שהוא ממשיך לAlive ואז לקאוור לניל יאנג – Keep On Rocking In the Free World. אקטואלי. הרגיש לי שבשביל רגעים כאלה אנחנו בכלל חיים. פרל ג'אם מסיימים עם Yellow Ledbetter שמבוצע לצד שאגות הקהל. פארל ג'אם הוכיחו סופית שהם ללא ספק ההופעה הכי טובה של אותו היום ושל הפסטיבל בכלל. מסתבר שגם 3 שעות הופעה (שהצטמצמו מעט בגלל האיחור) לא מספיקות כדי לשבוע מפארל ג'אם. אבל אין ספק שכולם הלכו לישון באותו לילה מותשים ומאושרים.

יום רביעי (ואחרון)

היום האחרון של וורכטר נפתח במזג אוויר נפלא שלא הכין אותנו למה שהולך להגיע בהמשך היום. התחלתי את היום בהופעה של ג'ורדן קוק, הלוא הוא Reignwolf – נסיך הרוק החדש. האי.פי שלו רק שוחרר והוא כבר מקבל הופעה בבמה המרכזית של וורכטר. סופרסטאר בהתהוות. הוא עולה לבמה בכובע גרב שחור ומכנסי ג'ינס קרועים, והוא והלהקה מתחילים לתת בראש עם Lonely Sunday, המוזיקה שלו בוערת בעצמות וקשה שלא להתלהב ממה שהולך על הבמה. כשהם מנגנים את Are You Satisfied? הקהל מריע וצועק YES! אחרי כל שורה בשיר. את השיר הבא הוא כבר מבצע בין הקהל. כשהוא מסים בThis Is The Time הוא פורט בכאלה עוצמות על הגיטרה, שהמיתרים נקרעים. הוא משאיר את הגיטרה לדמם ויורד מהבמה. רוק אנד רול.

ריינוולף

אחריי reignwolf עולה לבמה אחת מהלהקות שהכי התרגשתי לראות בפסטיבל הזה – Babyshambles. האהבה שלי לפיט דוהרטי היא משהו שקשה לי לתאר במילים. ההופעה שלו בארץ הייתה הכי טובה שיצא לי להיות בה בבארבי מעולם ומאז חיכיתי בהתרגשות רק לרגע שייצא לי לראות אותו שוב. למרות שאני יותר בחורה של הליברטינס, האיחוד של הבייבישמבלס מסקרן מאד בעיני וחיכיתי בציפייה גדולה לראות מה פיט יעשה הפעם על הבמה. בתקווה גדולה שהוא יעלה, כמובן.

קודם כל, הבמה של הבייבישמבלס נראית פשוט מדהים. הלהקה עולה ואני נדחפת לשורות הראשונות. אני צורחת בטירוף כאשר פיט תופס את המיקרופון ומתקשה להסתיר את ההתרגשות. ברור לכולם שפיט נמצא בעולם אחר והוא לא לגמרי איתנו, אבל כשהם מתחילים עם Delivery והקהל רוקד, שר בטירוף ומניף שלטים – אין לי ספק שכולם סביבי מתרגשים מהסיטואציה כמוני.

הם ממשיכים עם עוד 13 שירים נוספים ביניהם Beg, Steal or Borrow, 8 Dead Boys, Nothing Comes To Nothing המעולה מהאלבום Sequel to the Prequel שהתמונה שלו הייתה גם התמונה המדהימה ברקע של הבמה. הבייבישמבלס נשמעים מעולה, פיט מטריף את הקהל עם איכויות הסטאר שלו שפשוט גורמות לכל מי שרואה אותו להתאהב בו. הוא מתלוצץ עם הקהל בזמן שהוא מקריא את השלטים שאנשים מניפים לו ומבצע כל שיר בצורה מדהימה. האכזבה היחידה שלי היא שהם לא ביצעו את U Talk, אבל כאשר הם מסיימים עם Fuck Forever כולם בקהל קופצים בהיסטריה.

לאחר שההופעה מסתיימת, הלהקה יורדת אבל פיט מחליט שזה לא מספיק לו ומספק לקהל בדיוק את מה שהוא בא לראות. הוא תופס את הגיטרה שנשארה על הבמה ומתחיל לנגן את Seven Nation Army לקול מחיאות כפיים ושאגות הקהל. עובדי הבמה עולים ומנסים להוריד אותו, אבל הוא חומק מהם ומתיישב לתופף על התופים.לאחר שהם מצליחים להוריד אותו מהבמה, מתחלפת התפאורה ולפתע אנחנו רואים את פיט נתלה על התפאורה ועולה יחד איתה מהצד השני. הקהל ממשיך להריע ופיט לוקח פלטה על גלגלים מהציוד של עובדי הבמה ומתחיל לגלוש איתה כמו סקייטבורד על הקצה של הבמה. ככה במשך כ-20 דקות בערך פיט משעשע את הקהל, מטפס על דברים, מנגן, מתגרה בקהל בcroud diving והכל בזמן שכל מיני אנשים עולים לבמה שוב ושוב ומנסים להוריד אותו בחוסר הצלחה. גבירותיי ורבותי- פיט דוהארטי. לא שם על אף אחד. בגלל זה אנחנו כל-כך אוהבים אותו.

בייבישמבלס

הגשם מתחיל לרדת ואני מחליטה ללכת להביא את המעיל מהאוהל. בדרך אני שומעת את rudimental מעיפים באוויר את הקהל ובעודי צועדת לאוהל, תופס אותי גשם מטורף שגרם לי לתפוס מחסה ולהתעכב בחזרה לפסטיבל עד שפספסתי את ההופעה של Metronomy שציפיתי לה במיוחד. הצלחתי לחזור לבמה המרכזית בדיוק לפני ההופעה של Bastille המעולים, אבל כבר לא הצלחתי להיכנס חזרה לגולדן רינג. בשלב הזה השמיים הפכו להיות שחורים וגשם מטורף שטף את כל הפסטיבל. סחוטה מים, החלטתי ללכת לנוח קצת במתחם העיתונאים. כולם במתחם היו לבושים נורא יפה ורק אני הגעתי כמו כלב רטוב. קיוותי להיתקל שם באמנים אבל זה לא קרה, אז נשארתי שם במהלך ההופעה לשתות שוקו חם עם קצפת, לייבש מעט את הבגדים ולהתמרמר על ההופעות שפספסתי.

מזג האוויר נרגע בדיוק בזמן, לפני עוד אחת מההופעות שחיכיתי להן במיוחד בפסטיבל – Franz Ferdinand. כבר היה בלתי אפשרי להיכנס לגולדן רינג לצערי, אז ראיתי את ההופעה יחסית מאחור. פרנץ פרדיננד היא אחת מלהקות הבריט פופ/אינדי רוק האהובות עליי מאז ומתמיד. כל שיר שהם מוציאים הוא פשוט להיט מיידי. הם עולים לבמה בסטייל הייחודי שלהם ומתחילים להרקיד את הקהל עם No You Girls המעולה. כל תזוזה של הלהקה על הבמה מטריפה את הקהל, הסאונד מעולה והם פשוט נותנים שואו נהדר של שעה ורבע שמסיר כל זכר למזג האוויר הנוראי של היום הזה. הם מנגנים את  Do You Want To, Walk Away, evil eye ועוד להיטים ואפילו לא מחכים עם Take Me Out עד הסוף אלא קצת אחרי האמצע, הקהל צועק ורוקד. חבורת ישראלים שהתארגנה מראש על קונפטי משחררת כמויות אדירות ממנו באוויר במהלך השיר, מה שהופך את הקהל והבמה לצבעוניים במיוחד. לאחר מכן הם ממשיכים ישר עם Love Illumination , לקראת הסיום הם עושים את Goodbye Lovers & Friends מסיימים את ההופעה עם This Fire. אכן שרפו את הבמה.

ההדליינרים של אותו היום, קינגס אוף ליאון, הגיעו מיד לאחר מכן. אני אוהבת אותם וחושבת שארבעת האחים האלה הם בין להקות הרוק אלטרנטיבי היותר טובות ומיוחדות שקיימות היום. הקול של ניית'ן, הסולן, כובש לי את הלב יחד עם המלודיות של הגיטרות שמצליחות גם ללטף וגם לתת בראש באותו הזמן. ובכל זאת עם כל האהבה, ההופעות שלהם דיי משעממות. יצא לי לראות את ההופעה שלהם בעבר ומאד נהניתי מהמוזיקה, מהתאורה ומהאווירה באופן כללי. אבל לא מדובר בהופעה מקפיצה במיוחד.  הם פתחו עם Supersoaker והמשיכו עם עוד הרבה שירים מעולים כמו Fans, the immortals, Pyro ועוד. ההופעה הייתה טובה, אבל בשלב מסוים החלטתי שראיתי מספיק וששום דבר בהופעה לא הולך להיות שונה ממה שראיתי בעבר.

המשכתי לקלאב סי, שם הופיעה עוד אחת מהלהקות שבשבילן באתי לוורכטר – MGMT. עוד אחת מההחלטות הנוראיות של קובעי הליין-אפ שהחליטו לתת להופעות האלו להתנגש. הגעתי לאוהל של קלאב סי רגע לפני שKids התחיל להתנגן והקהל נהר לתוך האוהל במהירות למופע אדיר של אורות צבעוניים וצלילים אלקטרוניים. קפצתי כמו משוגעת עד שהצלחתי להגיע לשורות הראשונות (וזה לא היה פשוט, בהתחשב בכמות האנשים). הלהקה ניגנה בטירוף, אפילו עשתה גלגלונים על הבמה והאנרגיות היו בשיאן. לצערי הגעתי לסוף ההופעה ואחרי עוד שני שירים הלהקה ירדה וחזרתי חזרה להופעה של קינגס אוף ליאון כדי לצפות בקהל שואג את Sex On Fire, שהיה גם שיר הסיום.

התלבטתי בשלב הזה אם ללכת להופעה Interpol שאני אוהבת או להופעה של Stromae שקיבלתי עליו אינסוף המלצות. במקום זה פשוט הסתובבתי ברחבי מתחם הפסטיבל, חשבתי לעצמי על כל מה שעבר עליי בימים האחרונים, ראיתי את האנשים שורפים כל מיני דברים, כמו שנהוג ביום האחרון של הפסטיבל, ראיתי קצת מכל הופעה ובעיקר ניסיתי להתאפק שלא לבכות בגלל שנגמר.

וורכטר 2014 הייתה חוויה מדהימה ולא אכזבה גם הפעם. זכיתי לראות הופעות שרק חלמתי עליהן, להכיר אמנים ומוזיקה חדשה ומעולה, לחוות חוויות עוצמתיות שיישארו צרובות בליבי לנצח ואנשים שלא אשכח אף פעם.

עם כל הכיף, הייתה גם הרבה אכזבה של פספוס הופעות. העובדה שמספר מטרים ממך מפרידים, לשני כיוונים שונים, להקות שאתה כל-כך אוהב, ושאתה צריך לבחור מבינהם – קשה במיוחד. פספסתי הופעות של bombay bicycle club, placebo, warpaint, foster the people, eels, trentemoller, imagine dragons, pixies, foals ועוד הרבה אמנים שמאד ציפיתי לראות וגם כאלו שלא הכרתי ולצערי כנראה גם לא אכיר בקרוב. כנראה שזה חלק מהמחיר שצריך לשלם עבור פסטיבל עם כל כך הרבה במות, אמנים וגיוון. זה אמנם לא מחיר קטן אבל אין לי ספק שהוא שווה את החוויה שהיא וורכטר.

בנוסף אין ספק שזו הייתה השנה עם כמות הישראלים הכי גדולה בפסטיבל שיצא לי לראות עד היום. בפסטיבל בו כמות הקהל נעה מדי יום בסביבות ה120,000 איש היו בממוצע יומי למעלה מ1,000 ישראלים – סביב האחוז ואולי אף יותר מכך! כאשר מדובר בפסטיבל שמיועד לכ-80% בלגים מדובר על מספר מרשים ביותר. אין ספק שהנוכחות הישראלית הורגשה גם במהלך הפסטיבל עצמו, אבל בניגוד למה שאתם אולי מדמיינים ובניגוד לטיולים אחרים בחו"ל, הנוכחות של הישראלים בפסטיבל היא בדרך כלל חיובית, משמחת ויוצרת אחלה חוויות. אחרי הכול, כל מי שמגיע לפסטיבל הוא חובב מוזיקה מושבע וכך נוצרת קהילה גדולה שממשיכה בחלוקת חוויות בארץ, מסיבות ואירועים משותפים ובסך הכול קהילה שמאד כיף להשתייך אליה. אין ספק שוורכטר 2014 הייתה חוויה שלא אשכח ונותר לי רק להמתין לעונת הפסטיבלים הבאה. אני יכולה לומר שכל עוד זה תלוי בי. וורכטר 2015 – הנה אני באה.

1512522_10152503505935699_3562408282612679727_n