רוני אלטר - השקת אלבום בבארבי (הופעה)

רוני אלטר – השקת אלבום בבארבי (הופעה)

חורף: העונה הזו שבה כל הישראלים תוחבים את האף במזרן, את הראש מתחת לכרית ולא יוצאים מהבית, זוכרים? ובכן, השבוע המנהג נשבר על ידי עשרות ישראלים (וצרפתים) שהגיעו אל ההופעה של רוני אלטר בבארבי.  כך, לרגע אחד, היה ניתן לחשוב שהחורף נגמר, אבל המעילים שכולם הצטיידו בהם היוו תזכורת ניצחת לכך שהוא עדיין כאן. אלא שבאותו ערב סדר העדיפויות השתנה ובמקום להפוך לצב מתחת לשמיכה, העדפנו כולנו (כולל המופיעים, לא דבר של מה בכך) להגיע אל הבארבי.

ההופעה, כיאה לכל הופעת ישיבה שמכבדת את עצמה, התחילה באיחור – כדי לוודא שכולם אכלו ושתו והם מספיק שיכורים בשביל לשכוח שקר להם, כמובן. כך, איפשהו בין עשר וחצי לאחת עשרה עלו לבמה – אלון לוטרינגר (בס), עינב ג'קסון כהן (קלידים, פסנתר), מיכל גבע (גיטרה, קלידים, קולות), שחר חזיזה (תופים),  מיכה הרשליקביץ' (גיטרות) וכמובן, רוני אלטר.

השיר הראשון שהתנגן היה "Lazy" – הביצוע שלו נשאר נאמן למקור, מעט מהוסס אם לומר את האמת, קצת כמו ילד חדש בקיבוץ. נדמה היה שהם עוד לא לגמרי מעכלים את הבמה ואת הרגע. ובכל זאת, היה משהו יפה באחדות הזאת, כאילו הם כולם חולקים את אותם העצבים וכולם מזיזים את היד באותו הזמן ומרגישים מופתעים ביחד. הרמוניה ואמפתיה של ילדים חדשים.

 

לאט לאט, תחושת הילד החדש שאפפה את המקום נעלמה כלא הייתה. "Once Again" היה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה – הילד החדש כבר לא חדש והוא מוכיח לכולם שהוא הכי מוכשר בכיתה. הביצוע לשיר היה לא פחות מיפהפה, והוא הזכיר לי שוב שיש סיבה טובה מאוד לכך שהוא אחד השירים האהובים עלי באלבום. בין לבין חלקה איתנו אלטר שלל הערות ציניות במקצת, מהסוג שיש רק לאנשים שיכולים לבחור מילים בקפידה. אנשים כמוה בקיצור, שגורמים לתאורן להדליק את האור על הקהל ולא מבינים איך לעזאזל יש שם כל כך הרבה אנשים כשאנחנו בישראל ובחוץ ממש, ממש קר.

כמעט מיד לאחר מכן, ביצעו היא ואלון לוטרינגר את "Oh My Love" של ג'ון לנון ומיד זכו בפרס הקאבר המפתיע, בעיקר כי אני ציפיתי לקאבר של נינה סימון. נכון אמנם שאין לי שום דבר להעניק לזוכים בפרס זה, אך לדידי עצם הציון חשוב גם הוא ובכלל, משהו בשלווה של שניהם כשהם ביצעו אותו, כבש אותי לחלוטין.
מלבד קאבר, היו שם גם שירים מאלבומה הראשון – "למות קצת" שקיבל משמעות אחרת באותו ערב, "נמרים" היפהפה ו"עירומה" שאם אינני טועה בוצע באותו ערב על ידי עינב ג'קסון כהן, שקולה המתקתק הפך אותו לעוד יותר יפה ממה שהוא.

במופע הזה, התארח החצוצרן אבישי כהן. כהן ניגן כל-כך יפה והשתלב בכזאת קלות בהרכב, שאני לא מסוגלת לזכור מתי הוא עלה לבמה ומתי ירד ממנה. נדמה היה שהכל השתלב לקטע אחד ארוך ויפה, בו שום דבר לא משעמם לרגע – כמו שביל ישראל של מוזיקה טובה, בזמנים בהם יש יותר שטפונות מאדמה בטוחה לדרוך עליה. כמו שאמרתי, הם ביצעו יחד כמה שירים שהתערבלו לכדי אחד. התודעה שלי הוקדשה כולה לאותם רגעים, אלא שמפעם לפעם התעוררה וחזרה לעולם האמיתי. העולם שבו אני וכולם יודעים בוודאות גמורה מה קורה סביבם – 1. אין שלום 2. הכלכלה בקאנטים 3. אבישי כהן ורוני אלטר מבצעים את "Intent" (של אבישי כהן והרכבו דה ביג וישיוס) ואת "What's on your mind" מאלבומה החדש.                                                                                     עכשיו אני רוצה שנתעכב רגע על הביצוע האחרון שהזכרתי – התודעה חזרה למציאות ומיד צנחה משם אל תוך השיר הזה. אני חושבת באמת ובתמים שזה היה רגע השיא של הערב, הנקודה על ההר בה אלטר הסתכלה לרגע אחורה והבינה שהרגע טיפסה על רכס הרים שלם. כשהוא נגמר, השעה כבר הייתה קרוב לחצות, השעה שבה הכרכרה הופכת לדלעת ואנחנו מגלים שכל העסק הוא פטה מורגאנה, אך הבארבי נשאר עומד על תילו ובאוויר עוד הרגשנו את הצלילים האחרונים של הביצוע המופלא הזה.

שתיקה אחזה בנו האורות נדלקו, הנגנים ירדו מהבמה, חלקנו כבר פנינו ללכת, שהרי שום הדרן שבעולם לא יכול להתעלות על מה שהיה על הבמה לפני מספר דקות. להדרן כבר לא נשארנו (שלי ואני), גם מפאת השעה המאוחרת (בכל זאת, תחבורה ציבורית) וגם בגלל שרציתי באמת ובתמים שהזיכרון האחרון שלי מההופעה יהיה הביצוע המופתי לשיר "What's on your mind", שהרגיש כמו לראות את הקרביים של אלטר שפוכים שם על הבמה ואת הנגנים משאירים אותם שם. לזכור איך כל העסק מקבל חיים משלו – פותח לך את הדלת, מושך את היד ומכניס אותך פנימה, אל תוך הקרביים האלו.