לא מאמין באלבומים, חולם על דואט עם אוליביה ניוטון ג'ון – ראיון עם סקוט מת'יו

אני משאזם כפייתי. מול הטלווזיה, במסיבות, בחנויות בגדים, השם תשמור – אפילו בחתונות. המקום היחיד בו אני לא משאזם הוא הקולנוע. האהבה העמוקה למדיום לא מאפשרת לי לחלל אותו בהוצאה אגבית של הטלפון לכדי בירור רצועה כזאת או אחרת, יפה ככל שתהיה. כך יוצא שפעמים רבות הדבר הראשון שאני עושה כשאני יוצא מהסרט, אפילו לפני הביקור (המחייב) בשירותים – הוא לפתוח בזריזות את עמוד הIMDB/ויקיפדיה ולחפש את השירים שאהבתי.

זה קל יותר כשאני צופה בסרטים בבית. אז אני מרשה לעצמי, לעיתים, לעצור לרגע, להריץ עשרים שניות לאחור ולגלות שיר נפלא. סיטואציה מאין זאת קרתה יותר מפעם אחת כשצפיתי ב-Five Dances, דרמת התבגרות להט״בית, רגישה ויפה, רצופה בשירים משלושת אלבומיו הראשונים של סקוט מת'יו (ובשיר הנפלא הזה). את הקול הכרתי, כנראה מסרט אחר. את השם והיצירה – לא. שיטוט ארוך ביוטיוב הסיר את החסם ופתר את החסך. בעולם של מעט מדי פולק ורוק אלטרנטיבי להט״בי צעיר ומצויין, תגלית כמו סקוט מת'יו היא זהב של ממש. עכשיו הוא מגיע לישראל.

היי סקוט. תודה על הראיון. לאורך השנים, המוזיקה שלך נכללה מספר סרטים, לדוגמא ב״שורטבס״. מה אתה מרגיש לגבי המדיום באופן כללי? האם חשבת אי פעם להלחין מוזיקה מקורית לסרט?

״היי! אני בר מזל שהמוזיקה שלי נכללה בסרטים, זאת לחלוטין פריוולגיה. שורטבאס היה הזרז המשמעותי ביותר בחיים שלי. הייתי רוצה לחשוב על המוזיקה שלי כסינמטית, משאילה את עצמה למהות הסרט, באיזשהו מובן. בשנה שעברה המוזיקה שלי נכללה בסרט הניו-יורקי (המצויין – ע.ג) ״חמישה צעדים״. תמיד ארצה לעשות עוד בתחום הזה״

המוזיקה שלך חשופה בצורה יוצאת דופן. איך העובדה הזאת משפיעה על חייך האישיים? האם קשה לך יותר להיפתח בפני אדם חדש, כאשר אתה יודע שישנה סבירות מסוימת, אולי אפילו גבוהה, שהוא נחשף למוזיקה שלך ולמד להכיר אותך ״לעומק״ בגפו?

״קל לי להיחשף במוזיקה שלי. קל לי להראות בדיוק מה אני מרגיש. החשיפה היא חלק אמיתי ממי שאני, אבל חשוב לי להזכיר לאנשים שהיא בדיוק זה – חלק. קרה שכשהכרתי אנשים חדשים הייתה להם כבר דעה קדומה עלי בגלל המוזיקה שלי. במציאות אני אוהב לצחוק ולשמוח ומוצא הומור בהרבה דברים, ונראה לי שיש לאנשים אימאג’ שלי יושב בחדר חשוך, דואג ובוכה כל היום – וזה לא יכל להיות רחוק יותר מהאמת. אני מאמין באיזון בין חושך לאור. להתעלם מאחד מהם מסוכן.״

בעבר המוזיקה והפרסונה הבימתית שלך הושוו לאלה של דיוויד בואי ואנטוני הגרטי. ההשוואה הזאת טובה או מזיקה, לדעתך?

״אני מבין את הצורך להשוות, כך למרות שמעולם לא ניסיתי לחקות אף אחד, אני עדיין רואה את זה כמחמאה. הם שניהם מדהימים. אם רוצים להשוות אותי אליהם – טוב, אני לא אעלב [צוחק]. ומצד שני, התחלתי לעשות מוזיקה כי רציתי להיות אותנטי, נאמן לעצמי ככל האפשר. להציג לראווה את האמת שלי.״

איזה מוזיקאי/ת השפיע/ה, יותר מכל אחד/ת אחר/ת, על זהותך כמוזיקאי?

״זאת קלישאה, אבל כמתבגר, הסמיתס בכלל ומורסיי בפרט היו השפעה אדירה עלי. להיות מסוגל ״לשיר את החיים שלך״ ולאפשר לאנשים למצוא את האמת שלהם בתוך זה היא משהו שהסמיתס עשו עבורי ואני רוצה וצריך לעשות את זה לאחרים. כמובן שהיו אחרים שהשפיעו עלי, במודע ולא במודע, אבל משהו במוריסי בולט מעל כל האחרים, עבורי כילד.״

בוא נדבר על אלבומך האחרון, בדרך מסוימת, "This Here Defeat" משדר, לתחושתי, וויב אפל יותר מהחומרים הקודמים שלך. האם מדובר בתהפוכות אישיות או החלטה מוזיקלית?

״זאת לחלוטין לא הייתה החלטה מודעת, לייצר תקליט ״אפל״ יותר. בעיני הוא פשוט ״עשיר״ יותר, אם אתה מבין למה אני מתכוון. בכלל, אני לא חושב על אלבומים כיצירות קונספטואליות. אני פשוט כותב שירים וכשיש מספיק אני בוחר את אלה שאני הכי אוהב. באלבום הזה עבדתי לראשונה עם המפיק יורגן סטארק, שגם מנגן איתי. אין ספק שהאינפוט שלו השפיע ויצר אבולוציה מסוימת ממה שעשיתי לפני.״

בשיר ״Bittersweet״ ישנו רגע ״פופי״ נדיר במוזיקה שלך, בעיניי. האם תשקול (או אפילו תרצה) לעשות פנייה ללב המיינסטרים, להגיע לקהלים רחבים יותר על ידי אימוץ צליל אוניברסלי יותר?

״למרבה הצער אני לא כותב שירים מחושב. אני לא יודע איך להיות מיינסטרים בכתיבה שלי גם לו הייתי רוצה. במובן הזה, אין לי שליטה על מה שיוצא ממני. אני מניח שאני יכול לעשות את זה, אבל המחיר שאשלם – אובדן האמת שלי, כנראה אומר שזה לעולם לא יקרה״

כמאזין, אני חש לפעמים שאתה יוצר חיבור מדויק מאד, כמעט קוסמי, בין מילים נכונות, לדרך בה אתה שר אותן, לסאונד מינימליסטי במיוחד. זה מכה בי כאקט של רוקחות או כימיה. מה אתה חושב לגבי זה?

״קודם כל, זאת מחמאה גדולה, ותודה לך. אני חושב שחלק גדול מהבחירה שלי ללכת לקריירת סולו לפני שנים רבות, הייתה ההבנה שכדי שאוכל להתחבר ביעילות לחיים של אחרים דרך היצירה שלי, אני צריך להיות כנה במוזיקה ובסאונד שלי.  אז הגישה המינימלית הישירה נראתה כיעילה ביותר לעצמי ולאחרים בתמורה. זה אישי. כמו וידוי או השקט שבלהיות לבד.

איך היה, עבורך, לגדול כהומו בקווינסלנד, אוסטרליה? האם הזהות המינית שלך היוותה חלק מרכזי במעבר לניו-יורק?

בהחלט. זה היה קשה. בזמן שאני גדלתי שם, אוסטרליה הייתה מאוד הומופובית ובמובן מסוים הרגשתי קורבן כל הזמן.  אף פעם לא הצלחתי למצוא את המקום שלי להשתייך לשם, כך שהייתה סיבה גדולה בשבילי לעבור לניו יורק. אני חייב לומר להגנתה של אוסטרליה שבביקור מולדת של חודש בשנה שעברה, הופתעתי לטובה עד כמה המדינה התפתחה לאורך השנים. סוף סוף הרגשתי חיבור ל"בית שלי״, חיבור שלפני הרגשתי שנמנע ממני.

לאחרונה ראיינתי את פרפיום ג’יניוס, ושוחחנו לגבי הדרך בה המדיה מסקרת מוזיקאים להט״בים – וספציפית גברים הומואים. אני מאמין באמונה שלמה שהתקשורת המיינסטרימית ״לא יכולה״ או פשוט לא מוכנה לעסוק באופן ראוי ביותר ממוזיקאי הומו אחד ברגע אחד – זה ״יותר מדי״ מנקודת מבטם. יתרה מכך, אני מרגיש שאמנים להט״בים רבים נדחפים בעל כורכם, בידי התעשייה, לנישה של ״אמן גאה״, בזמן שמקביליהם ההטרוסקסואלים מכוונים בידי חברות התקליטים והתקשורת לקהל רחב משמעותית,  באופן שמייצג נאמנה את הז’אנר המוזיקלי ולא את הנטייה המינית. מה המחשבות והתחושות שלך לגבי זה?

״אני מסכים, עד רמה מסוימת. אני חייב להודות שאני בר מזל לא להיות בנקודה בה המיניות שלי היא מוקד היצירה שלי. למרות שאני מחוץ לארון ולא מתבייש לעסוק בכך, אני גם גאה שהמוזיקה שלי היא אוניברסלית יותר, ויש לזה ביטוי מוכח בקהל שלי, בעיקר באירופה. אני כן מרגיש שאמריקה זריזה הרבה יותר בהנחת לייבלים על אמנים ואני חושב שזאת חלק מהסיבה שאני מצליח יותר באירופה מאשר במדינה בה אני חי. תמיד יש פה ״זווית מכירה״ וזה חבל. אני זוכר ביקורת ספציפית בארה״ב שאמרה שאלבום שלי הוא ״שירים עצובים להומואים בודדים״, מה שלא הותיר לי ברירה אלא לצחוק מכמה מגוחכת ההקטנה ההזאת. הנושאים בהם אני עוסק בוודאי לא מוגבלים לנחלתו של מגזר או נטייה מינית כזאת או אחרת. ואגב, אני מאד אוהב את פרפיום, ועדיין חש גאווה והתרוממות רוח כאשר אמנים מחוץ לארון זוכים להצלחה. לצערי זה עדיין הישג משמעותי בעולם שלנו, שרחוק שנות אור מקבלה מוחלטת של שונות״.

היית חלק מלהקות והופעת סולו. האם האופציה השנייה קשה יותר, אולי מורכבת יותר רגשית מהחוויה בלהקה, גם אם בשני המקרים אתה כותב השירים העיקרי?

״בהחלט יש הבדלים. החלטתי ללכת לדרך סולו גם כדי להקל מבחינה רגשית, וזה אכן קרה. כיום יש לי את החופש להביע את מה שאני מרגיש מבלי לקבל את אישור של אף אדם אחר, ואין לתחושה הזאת מחיר. עם זאת, חשוב לי להגיד שיש לי נגנים נפלאים שהם גם חברים שלי, ואני סומך מאד על המוזיקליות שלהם ועל שיתוף הפעולה ביננו.״

מה הוא שיתוף הפעולה החלומי עבורך, ועם מי?

״אני מאד מאושר משיתופי הפעולה שיש לי היום. לאחרונה יצרתי אלבום עם המלחין הפורטוגזי רודירגו לאו (ממקימי ההרכב הפורטוגזי המצויין מדרדאוש – ע.ג), הוא כתב את המוזיקה ואני את המילים והמנגינה. האלבום ישוחרר בשנה הבאה. מה שכן – יש בי דחף פנימי עמוק לעשות שיר עם אוליביה ניוטון ג’ון.״

— — —

סקוט מת'יו יופיע בלבונטין 7, ב-15.12 (יום שלישי הבא). על הבאתו לארץ אמונה Zuzz Agency, שאחראים בין היתר לביקור המוצלח של unknown mortal orchestra בישראל. כרטיסים כאן ואיוונט כאן. נתראה בלבונטין.