הפרוייקט הזה נולד מההבנה שלרוב אנשים שחשופים למוזיקה מתקופה מסויימת, לא תמיד מכירים את מקורותיה או לחילופין את דור ההמשך. הרי מה יכול להיות מרגש יותר לחובב מוזיקה מאשר לגלות אומנים חדשים שתפורים במידה מדוייקת לטעמו? לכן, החלטנו לייצר רשימת השוואות. מצד אחד להקה\אמן מהמקורות, כזה שהתפרסם לפני 1990. מהצד השני המקבילה הנוכחית, כזאת שהתפרסמה אחרי 2000.
הפרוייקט הזה מוקדש באהבה לזקנים מביניכם, ש-The Dark Side of the Moon עוד רץ להם בלופ במערכת באוטו ולצעירים מביניכם שהמשפט הקודם לא ממש רלוונטי להם. בתקווה שכשתמצאו פה אומן שאהוב עליכם, תיפתח לכם דלת לגילוי אומן דומה.
– ניר אבן, רכז הפרויקט
ג'וי דיוויז'ן vs אינטרפול
משהו ישן – ג'וי דיוויז'ן
חשיבותה של הלהקה עבורי מצריכה כתבה נפרדת. מספיק רק לציין שעטיפת Unknown Pleasures אלבומם הראשון, משמשת כתמונת הפרופיל שלי.
בהגדרה היבשה ג'וי דיויזיון הייתה מהמתחילות והמובילות בזרם הפוסט פאנק הבריטי בשלהי שנות השבעים ותחילת האייטיז. אבל ג'וי דיויזיון אף פעם לא פעלה לפי הגדרות. אפילו איאן קרטיס, הסולן ומנהיג הלהקה, תלה את עצמו כבר בגיל 24 ולא טרח לחכות ל-27’ המסורתי. ג'וי דיויזיון אמנם הכניסו רק קלאסיקה אחת, Love Will Tear Us Apart, לתודעת ההמונים, אבל ההשפעה שלהם על הרוק והמוזיקה האלטרנטיבית ניכרת בתחומים רבים – בס דומיננטי, והכנסת אלמנטים של אפלוליות ופואטיקה על גבול הדכאון למוזיקת הפוסט פאנק. אפילו משאריות הלהקה שנותרו בעקבות בתאבדותו של קרטיס קמה New Order, להקת ענק ופורצת דרך בתחום המוזיקה האלקטרונית והשילוב שלה עם רוק ופוסט פאנק.
מעבר לזה, מספיק להקשיב למקצב הבס, התופים והגיטרות ומעל כולם לאיאן קרטיס שר את She’s Lost Control או Disorder או לצפות באחת ההופעות המוקלטות ולראות אותו מופיע מכונס בתוך עצמו ומתנועע עם המקרופון על מנת לחוות אמת מהי.
משהו חדש – אינטרפול
אינטרפול לא גדלו במנצ'סטר של שנות ה-70 אלא דווקא בפריחה המחודשת של הרוק והפוסט פאנק (The Strokes, The Walkmen) בניו יורק, על קו התפר שבין המיליוניום הקודם לנוכחי. אז אמנם לעומת הדיוויז'נים הגיטרות קצת יותר דומיננטיות, ופול בנקס, הסולן, הוא קצת פחות דכאוני (רק קצת) אבל הסגנון מאד דומה, הקול של בנקס מזכיר מאד את איאן קרטיס. עם או בלי קשר, אינטרפול היא להקה פשוט מעולה, שנמצאת אצלי חזק בטופ ליסט. הבעיה היחידה שלי איתם היא שפיספסתי את ההופעה שלהם בארץ לפני שלוש שנים.
משהו כחול
כאמור, בסרטוני וידאו מהופעות של ג'וי דיוויז'ן בולטת מאד הצורה שבה קרטיס מתנועע על הבמה. התנועות שלו הם משהו שבין ריקוד להתקף אפילפסיה. העניין הוא, שקרטיס באמת היה חולה אפילפסיה כך שכשהוא התחיל להתנועע הקהל לא ידע אם הוא רוקד או חווה התקף.
ושתי בוניין vs פייסט
משהו ישן – ושתי בוניין
שלושים וחמש. זהו מספר השנים שעברו מאז יצא אלבום הבכורה של ושתי בוניין ועד צאת אלבומה השני. כאשר יצא Just Another Diamond Day בשנת 1970, הוא נחל כישלון מסחרי כה גדול, שבוניין המיואשת החליטה לזנוח את הקריירה המוזיקלית שלה לחלוטין.
כמו בכל סיפור טוב, האלבום הזה קיבל עם השנים מעמד כמעט מיתי, ונמכר ברשת במחירי עתק – כל זה ללא ידיעתה של בוניין, שהקדישה את חייה לגידול ילדיה באירלנד. האלבום, ששוחרר במהדורה מחודשת בשנת 2000, השפיע על דור שלם של מוזיקאים, ביניהם דבנדרה בנהארט וג'והאנה ניוסום. בנהארט הוא גם זה שאחראי להחלטתה של בוניין להיכנס מחדש לאולפן ההקלטות. אלבומה השני, Lookaftering, יצא בשנת 2005 וזכה לשבחי הביקורות.
משהו חדש – פייסט
ללזלי פייסט הקנדית יש קול מהסוג שתופס אותך בשמיעה הראשונה. תוסיפו לזה לחנים מצוינים והפקה מדויקת וקיבלתם זמרת להתאהב בה. ארבעה אלבומים יצאו לפייסט עד עכשיו, כולם התקבלו בחום על ידי הקהל והמבקרים. בשמיעה ראשונה קצת קשה לשים את האצבע על הקשר שבין פייסט ובוניין, אבל ככל שמתעמקים בשירים של שתיהן, אפשר להבחין בהשפעה (גם אם הלא מכוונת) של בוניין על הזמרת הצעירה, בין אם בלחנים ובין אם בשירה השקטה.
משהו כחול
בין כל השירים באלבום הבכורה של ושתי בוניין, עומד לו בגאווה The Train Song שהפך לשיר המזוהה עמה ביותר. כמעט ארבעים שנה אחרי שיצא, חידשה אותו פייסט (בשיתוף פעולה עם בן גיבארד מלהקת Death Cab for Cutie) עבור אלבום האוסף Dark Was the Night. שיתוף הפעולה הזה הוא לדעתי (ולדעת רבים) אחד הביצועים המוצלחים מתוך האלבום הכפול והמצוין שיצא ב-2009.
דפש מוד vs האדיטורס
משהו ישן – דפש מוד
אני מניח שאין קורא שלא מכיר את דפש מוד או לפחות חלק מהלהיטים שלה. הלהקה, כנראה המצליחה ביותר שיצאה מסצנת הגל החדש בסוף ה-70/תחילת ה-80, התחילה בגיטרות ועברה לסינטסייזרים, איבדה את וינס קלארק מקים הלהקה לטובת יאזו (להקה מצליחה אחרת) ולאורך כל שלושים (!) שנות פעילותה לא מפסיקה לייצר להיטים המוניים. אפילו ג'וני קאש האגדי עשה להם קאוור.
ועדיין, למרות הפיכתם ללהקת מיינסטרים ולמכונת להיטים, דפש מוד שומרים על קו מוזיקלי לא מתפשר שמחבר גיטרות ואלקטרוניקה למוזיקה קודרת ואיכותית. גם מילות השירים לא מתחנפות ומתעסקות בעיקר בביקורת על תרבות הצריכה והגיגים רוחניים.
בשנים האחרונות, לאחר חילוקי דעות הלהקה ושורה של כל המשברים אישיים שרשומים בto do list של להקת רוק כולל התמכרות לאלכוהול (מרטין גור), סמים קשים (דיוויד גהאן) ואפילו מוות קליני (שוב גהאן) נראה שהחברים התבגרו, השלימו אחד עם השני וגם עם עצמם ומתעסקים בעיקר בלפוצץ איצטדיונים בסיבובי ההופעות שלהם. שניים מהסיבובים האלו, ב-2009 ובשנה שעברה, החלו בת"א.
משהו חדש – האדיטורס
חובבי מוסיקה רבים משווים את האדיטורס דווקא לשתי להקות אחרות שמוזכרות כאן, ג'וי דיוויזן ואינטרפול. בעיקר בגלל האפלוליות שמאפיינת את המוזיקה שלהם. אבל מבחינתי, האדיטורס הם ממשיכי הדרך דווקא של דפש מוד. גם הם משתמשים בשילוב בין תופים וגיטרות לסינטסייזרים ובדומה לדפש מוד גם הם לא מתפשרים. את האפלוליות כבר הזכרנו, אז תוסיפו לזה שהלהקה דוחה שוב ושוב הצעות מחברות כמו אפל או נייקי להשתמש בשיריה לפרסומות.
ועדיין, סגנון הלהקה ורבים משיריה בהחלט עונים לקטגורית פיצוץ איצטדיונים (במובן ההמוני לא הטרוריסטי). דפש מוד כבר אמרנו?
משהו כחול
בפסטיבל רוק ורכטר של השנה שעברה 2 הלהקות הופיעו יחד באותו הערב ועל אותה במה. כנראה שעוד מישהו שם לב לדמיון.
ג'תרו טאל \ קינגג קרימזון \ דיפ פרפל vs רוז ווינדוס
משהו ישן – ג'תרו טאל \ קינג קרימזון \ דיפ פרפל
קודם כל אפתח בהתנצלות לאוהדי הלהקות הנ"ל. בכך שכרכתי אותן יחד אין בכוונתי לומר בשום לשון שהיא שאין לכל אחת מהן הזכות לאיזכור משלה. תמיד אהבתי לשמוע כל אחת מהן וכרכתי אותן יחד רק לצורך ההשוואה.
המשותף להלהקות האדירות האלו, כמו ללהקות אדירות לא פחות כמו ג'פרסון איירפליין או קינג קרימזון הוא הסגנון מוזיקלי בשם הדי מגניב רוק מתקדם. זהו סגנון המשלב באופן די מפתיע ומאד מרשים בין קטעי מוזיקה אינסטרומנטליים על גבול הקלאסי לבין רוק, לעיתים על גבול הרוק הכבד (ולראייה, דיפ פרפל מראשונות הז'אנר הוגדרה בהמשך כלהקת רוק כבד).
בהתאם לרוחניות ולסובלנות שאפיינו את רוח התקופה (ראה ערך וודסטוק) חלק גדול מהשירים נמשכו על פני דקות ארוכות (7, 10 דקות ולפעמים אלבום שלם כיצירה אחת) וכללו קטעי סולו ארוכים, שינוי של מקצבים ושימוש בכלים אקוסטיים כמו חליל, כינור או עוגב . השילוב הוירטואוזי בין הכלים האקוסטיים מהז'אנר הקלאסי לכלים היותר סטנדרטיים ברוק הוביל לכמה מהיצירות היפות והחשובות ביותר בתולדות המוזיקה. לא פחות.
King Crimson – Epitaph || Deep Purple – Child in Time
משהו חדש – רוז ווינדוס
את אחד מאלבומי הבכורה (The Sun Dogs) הפחות מדוברים בשנה שעברה הוציאה להקה בשם רוז ווינדוס, שמגיעה דווקא מעיר הגראנג' סיאטל.
השירים הארוכים (כבר שכחתי מתי שמעתי שיר של 6-7 דקות), שינויי הקצב והצלילים באמצע השיר, נגינת חליל או מיתרים שמשתלבים ברוק בגיטרות והתופים, והקול העמוק והמיוחד של בעלת השם המיוחד לא פחות – רבייה שהאין קאזי, מעוררים געגועים עזים לסיקסטיז, סבנטיז וליצירות הרוק המתקדם.
אז ג'טרו טול או ג'פרסון איירפליין הם עדיין לא, וניכרת באלבום הראשוניות וחוסר המקצוענות. אבל מצד שני, זה גם מה שכל כך יפה בו: תמימות, רוגע, בלי נסיון לדייק בכל צליל וצליל, בלי עטיפות של אלקטרוניקה, מעבדים ומפיקים מתוחכמים, בלי כניעה לתרבות ה"תן לי בדרופ, רגש אותי, ספק אותי, תפתיע אותי כל כמה שניות אחרת אני מעביר לשיר אחר". כשעוצמים את העיניים ומתרכזים בצלילים, בשירה, באוירה, אפשר ממש לדמיין את ההיפים מהוודסטוק מצטרפים ומתיישבים מסביב, מניעים את הגוף לפי הצלילים, מעבירים זר קוצים ריחני מיד ליד ומתמכרים למוזיקה.
משהו כחול
אנצל את הקטגוריה הזאת כדי לקשר לאחד השירים האהובים עליי בכל הזמנים, White Rabbit של ג'פרסון איירפליין. שיר שמספר את סיפורה של אליס בארץ הפלאות מהזווית המסוממת של העניין. הביצוע בקישור המצורף הוא מתורגם ומושר בערבית מתוך הסאונדטראק של הסרט חלום אמריקאי.
vs U2 קודאליין
משהו ישן – U2
U2 להקת הרוק האירית, אחת מהגדולות והמצליחות אי פעם, הוקמה בשנות השמונים. ההיסטוריה של U2 ארוכה ומורכבת – הם התחילו באזורים היותר אלטרנטייבים של המוזיקה ולאט לאט התקדמו וכבשו את לב המיינסטרים בכזאת נחישות, עד שכיום יש כאלה (ביניהם עורך מגזין זה ממש) שמזכירים אותם כמילת גנאי להפיכה למיינסטרים. ולמרות זאת, U2 היו ונשארו להקת רוק. פעילה במשך 38 שנה, פעילים פוליטיים, קופצים מביקור אצל האפיפיור לעוד סיבוב הופעות סולד אאוט, הוציאו 13 אלבומים (ואחד חדש הקיץ. יש לכם מושג כמה כישרון צריך בשביל זה?), יצרו פסקולים (כנ"ל ואפילו יותר), ונכנסו להיכל התהילה של הרוקנרול. העובדה שבעולם הקיים היום, עם כל תרבות הפופ והאגו, הם עדיין פעילים, מאוחדים ולמרות הציניות, משתדלים שלא לסטות מדרכם האמנותית, היא מדהימה. יש מין משהו אמיתי בצליל הזה, צליל של חברי ילדות שכבר כמעט ארבעים שנה יחד, לא מפחדים ללכת בדרך שלהם בלי לסטות לדרכים קלות יותר (ע"ע קולדפליי), בלי להיכנע לאף מוסכמות ובלי לתת לאף אחד, כולל להם עצמם, להפיל אותם. ריספקט.
משהו חדש – קודאליין
גם אירים, אבל צעירים הרבה יותר, ועם אלבום אחד (In A Perfect World). אם סופרים רק מהתחלתם כקודאליין (לשעבר Demands 21), מדובר בלהקה של לא יותר מ-3 שנים. הם אמנם נחשבים רוק וקצת קצת אינדי פה ושם (הבנג'ו וההרמוניקה מסגירים), אבל גם חוטאים לכיוון הפופ, מה שלא כל כך מפריע, כי בינתיים הם שומרים על עצמם די טוב בלי ליפול או להתמסחר (יש את העניין ההוא עם הפרסומת של אורנג', אבל אף אחד לא מושלם).
את הדיסק של קודאליין קניתי אחרי שמיעה של עשר שניות בלבד מהשורה הראשונה של One Day השיר הראשון, בלי שהיה לי שום מושג מי הם ומה הם. אחרי זה, בבית, גיליתי להקה שהיא גם רוק, גם פולק וגם פופ. גם מתאימה למיינסטרים וגם אלטרנטיב. שייכת לכל הז'אנרים אבל גם לא שייכת. נשמעת גם כמו U2 וגם כמו קולדפליי, וגם כמו הרבה אחרות, אבל לא אף אחת מהם, לטוב ולרע. בעלת כל הסימנים של להקת פופ סטנדרטית (כולל הקול והמראה של הסולן), אבל לא באמת כזאת, ונקווה שגם לא תהיה. היא פשוט Kodaline.
קשה להסביר, אז פשוט תשמעו בעצמכם.
משהו כחול
U2 התחילה את דרכה בשנת 1976, כשחברי הלהקה היו עוד בכיתה ח'. מכיוון שהקודאליינים עדיין לא נולדו סביר להניח שU2 היו גיבורי הילדות שלהם. זה אולי יסביר למה קודאליין (הלהקה מס' 2 באירלנד), למרות שקיבלה פידבקים חמים מלהקות בריטיות גדולות כמו הסקריפט וSnow Patrol, רק מחכה שU2, הלהקה מס' 1 באירלנד, תאשר אותה.
