תמר אייזנמן – לימבו (אלבום)
המוסיקה של תמר אייזנמן מזכירה לי מנגו. לא כזה של כל הקיץ, אלא כזה של השבועיים היחידים בשנה בהם מנגו מבשיל באמת. אותם שבועיים יחידים ומיוחדים, בהם לא משנה איזה מנגו יפול לידך – הוא יהיה טעים. או אם לדייק – המוסיקה של אייזנמן, היא כתם של מנגו על החולצה שאת הכי אוהבת, נדבקת אל הנפש בכתמים קטנים. כאלו שאפילו מסיר כתמי הנפש החזק ביותר לא יוכל להוריד.
כעת, היא הוציאה אלבום חדש, חמישי במספר וראשון בעברית – לימבו, אשר מוסיף כתמי מנגו חדשים לחולצות אהובות ומוסיף משמעות מעט שונה אל ההגדרה המילונית של המילה הזו. לא מדובר במשהו שונה לחלוטין, אלא בצורה בה אייזנמן תופשת את המילה לימבו. אצלה לא מדובר עוד בחדר ההמתנה של היקום או באזור שבין גן העדן לגהנום אלא גם בלמצוא עצמך רצה במעגלים בתוך הנקודה הקטנה בעולם כשכל רצונך הוא לפרוץ מתוכה הלאה, לא משנה לאן.
האלבום נפתח בשיר הנושא – לימבו. את המילים כתב יענקל'ה רוטבליט אשר מגיל קטן מסומן אצלי כאחד הפזמונאים המבריקים והמחאתיים שייצרה ארצנו הקטנטונת. גם כאן התרשמתי שהוא לא איכזב, אלא שאז הגיע הפזמון שהיה ועודנו פשוט מדי בעבור היכולות הליריות של רוטבליט ופשוט מדי בעבור יכולות האינטרפטציה המוסיקלית של אייזנמן. זו הפליאה לעשות והפכה את השיר הזה לאדם רץ במעגלים בתוך הבור העמוק בעולם תוך שהוא הולם באגרופיו, למרות שהוא יודע שאיש לא ישמע את המהלומות, או הצעקות. היא הפכה את הפזמון הפשוט משהו לניצוץ של תקווה, המאיר אותך ונותן לך את הכח לצאת מן המעגל, או לפחות, לנסות שוב ושוב, עד שתצליחי.
תחילה בהססנות מה, בצעידות קטנות במקום ואחר עם הצטרפות התופים – בריצה חסרת מעצורים. גם כאן, הכתיבה של אייזנמן לא נשארת חייבת והיא מוסיפה – "אני כל הזמן ערה, אבל שוכחת להרגיש, האדישות הזו גם היא תמות לצד הכביש". כמו כדי לעצור ולו לשנייה את הריצה, לתת לאדרנלין לשקוע ולהיזכר מה הוא עצב, מה היא שמחה ואילו תנועות השפתיים עושות כשהן הוגות מילים כמו אושר או אהבה.
מכאן, אני רוצה לקפוץ היישר אל השיר החמישי – כל בוקר, שגרת יום יום מהולה בתהליכי יצירה ונסיונות לשכוח את מאורעות הלילה הקודם. הוא איחול לבבי המסומן על ידי גיטרות קמות מן המיטה וצועדות אל עבר יום חדש מחד וקורי שינה וקולות בכי בצורת הסליידים של רועי פלד מאידך. גם בשיר הזה, חוזרת אייזנמן אל המימד הרגשי, או בעצם אל העדרו. על כך למשל תעיד השורה, נועלת את הדלת, נועלת גם את הלב. זו שורה שיכולה להתפרש לאינספור כיוונים, החל בנסיונות שלא להיקשר, דרך סטוץ שלא באמת רצית בו וכלה בסיום מערכת יחסים ארוכה. איכשהו כאן, נדמה שמדובר בכולם יחד, מתקופות חיים שונות. שדים שהאכילו זה את זה והקימו משפחה שלמה בלב שלה.
כל בוקר, מלבד היותו מלא שדים, הוא גם נקודת המפנה של האלבום, אם בכלום לא אייזנמן שרה על העדר רגש כמו היה זה פרט שולי, כאן היא כבר מנסה ללמד עצמה להרגיש, או נכון יותר לומר – להרשות לעצמה לאהוב כל פעם קצת. מה שהופך את היציאה מן הבור לקלה הרבה יותר.
הבא אחריו, הן כרונולוגית והן כאן הוא השיר להישאר או ללכת, אשר נפתח בשורה "להישאר או ללכת במקום". מה שהעיר כמעט מיד את הקריטיקל ביץ' שבתוכי, אלא שעם כל האזנה ועם כל קריאה, נוכחנו (הביץ' ואני) לדעת שהכפילות היא תוצר של חוסר שימת לב. לא של הכותבת, אלא של המאזין. את נשארת במקום מסוים, בזמן מסוים ועם אדם מסוים לכשזה רצונך. אז, את כל כולך שם, הליכה במקום, היא ככל הנראה ההגדרה של אייזנמן להישארות שלא מרצון. זו שמשאירה את הגוף אך כולאת את הנפש. מה שמשתלב נהדר עם העיבוד המוסיקלי שלקח אותי מיד למדבר, שם לי אקדח ביד אמר לי נראה אותך מנצחת את עצמך.
המלחמה הפנימית הזו מובילה אותי היישר לשיר הבא – לא נכנעת, בו נדמה שהלבטים מהשיר הקודם כבר אינם עוד. דווקא הדמות השניה, המיוצגת על ידי הבס, היא זו שרוצה ללכת – מתגנבת החוצה באישון ליל מתעלמת מתחינותיה של הגיטרה המבקשות ממנה לחכות. יום אחד, היא תצליח להתמסר ולפי השיר, היום הזה לא רחוק. הן הטקסט והן המוסיקה מבקשות לתת מקום בתיבת התהודה של הגיטרה אשר מצרפת אליה הלמות תופים שישברו את הקירות ויהפכו את הסדקים מללכת או להישאר לחדר עצום בלי חלונות, לכי תדעי מניין אהבה נכנסת לך ללב. הבס לעומתם, בורחת הלאה ולרגע נדמה שהגיטרה אייזנמן תלויה עם ידה האחת מעל התהום, אך זו מיד תקפוץ החוצה ותראה לבס שאין לה שום סיכוי נגדה. היא לא נכנעת למי שאפילו לא נלחם.
באינטרפטציה המוסקלית שלה, המוות הופך לחיים חדשים והעיקר אינו אלא מעופה של הנפש ושחרורה מכבליה. זו מדלגת את יציאתה מהגוף, המיוצג על ידי התופים בתנועות של גיטרות ופסנתר – תחילה בהססנות מה ואז בקלילות של משחק ילדים. שניה אחת והיא בחוץ, עושה דרכה אל תופים אחרים, מותירה מאחור שדים ובקבוקי יין ריקים. היא אינה מחכה עוד בחדר ההמתנה של היקום, או תקועה בתוך התהום העמוקה בעולם, אלא רצה במרחבים אינסופיים בעיניים פעורות לרווחה כמו ראתה את העולם בפעם הראשונה.
לימבו הוא באיזשהו מקום קורות חייה של אייזנמן מתומצתות מחד אך חושפות את מסתרי ליבה מאידך. כל שיר בו הוא המשך של קודמו ואות לבאות. לשמוע אותו בחלקים, יהיה קצת כמו לשתות אחת עשרה כוסות בטרם תשתו תשע – גורע מן האיכות שלו. אך התהליך המיוצג באלבום, הוא לא רק תהליך נפשי, אלא גם שפתי מילולי. הוא הדרך של אייזנמן ללמד עצמה ללכת יחפה ברחובות העברית מבלי לפחד שמשהו יכנס לה לכף הרגל ובידיעה שרחובות אלו יובילו אותה הישר אל תוך המקום הבטוח שלה – המוסיקה.
הניסיון הזה הופך את לימבו לאחד האלבומים המאתגרים ששמעתי בחיי. זאת למרות ואולי דווקא בגלל הפשטות הטקסטואלית שבו אשר הכריחה אותי לקרוא את השירים שוב ושוב, לחפש בין השורות ולגלגל אותן על הלשון. אני מודה שהתקשתי בזה בהתחלה – הפשטות כמעט והכניעה אותי, אלא שהמאמר הזה עזר לי להבין עד כמה אייזנמן דייקה את העברית אל תוך תיבות הבלוז – רוק וחשף בפני כמה יופי מסתתר בטסקטים של לימבו. אלבום שמלבד הכנות החבויה בו, גם הוכיח לי באופן חד משמעי ששפת האם של אייזנמן היא המוסיקה. המילים, הן רק עוד דלת אשר אם נצליח לפתוח יתגלה לפנינו עולם חדש מופלא. (צילום: אייל דורי)
