על מלאכים וחיילים – The Angelcy באמפי שוני (הופעה)

יש לי משהו נגד הייפ, כנראה. אין שום הסבר אחר לכך שלא הצלחתי להביא את עצמי להאזין לאיינג'לסי ו/או אייזיאה לפני השבוע. זה וכנראה ההצפה שחוויתי לאחר שהם הוציאו את האלבום. כולם שמעו שיש שם קלרינט ומיד הניחו שאני אוהב אותו, מה שכמובן גרם לי לא לרצות לשמוע. (גילוי נאות: מחוץ למקלדת כותבת שורות אלה גם מבצעת קלאסית על קלרינט). כולם מכירים אותם, כולם שומעים אותם, כולם אוהבים אותם. ועד לאתמול בשעה 21:31, גם לא הבנתי למה.

במקור בכלל לא רציתי ללכת, אבל הבטיחו לי שזה המקום המושלם להופעה של האיינג'לסי, שזו להקת הופעות טובה, שיש סיבה להצלחה שלהם בחו"ל ושאני אהנה ושלל הבטחות אחרות. ספוילר: הן קוימו.

עוד בדרך אל ההופעה באוטובוס נצפו היפים נאספים לאט, ביניהם גם לא מעט טינאייג'רס, וכשירדתי מהאוטובוס לכיוון האמפי זה כבר הפך לשטף אנשים שלא נגמר. לא מפתיע, בהתחשב במזג אוויר הנפלא והמיקום המעולה. נראה שמשהו טוב קורה כאן בארץ. שתי להקות אינדי שממלאות את אמפי שוני בנימינה בסולד אאוט? ועוד כשיש את הילה רוח בבארבי ואת ג'יין בורדו באוזן? קשה להאמין, אבל זה קורה.

אודה ואבוש, זו הפעם ראשונה שלי באמפי שוני – איכשהו מעולם לא יצא. זה גם התירוץ שלי לכך שעוד לא שמעתי את אייזיאה; תירוץ שמתגלה כעלוב במיוחד כשהם עולים לבמה (בזמן! כבר קיבלו נקודות). נראה שאייזיאה עדיין לא כל כך רגילים להתפרש על במה כה גדולה, אבל לפי ההופעה שהם נתנו לא רחוק היום בו הם יעמדו בפני עצמם למלא את האמפי לבד. עם אחלה כלים (תמיד כיף לראות הרמוניום על במה) ויופי של קצב הם הרימו את הקהל עם Get Up. הפתעה בשבילי, כי משום מה הייתי בטוחה שאייזיאה הם דואו. הפתעה נעימה, כי הסקשן שמאחורה מעולה – שני שירים אחר כך, ב-All The Things, כבר באמת הצטערתי שלא הקשבתי להם קודם. אמנם שמעתי פה ושם, ולמרות שאני אפילו זוכרת אחר צהריים אחד שהרגשתי צורך לשמוע דווקא אותם, להאזנה רצינית (עד לרמת השמחה שנשמעה מהקהל בתחילת כל שיר) קצת פחות ציפיתי. אבל לא לעוד הרבה זמן, בעיקר אחרי מופע חימום קצר ומעולה שכזה.

באופן כללי קשה לי קצת להבין את הקונספט של הופעות חימום. יעידו האמנים שחיממו אמן מסוים ובסוף מצאו את עצמם שבו הוא זה שקירר אותם. אבל למרות הכל לא הייתה יכולה להיות להקה טובה יותר לחימום, במידה כזאת שאני לא סגורה על זה שאדם שהיה נקלע בטעות מבחוץ פנימה בלי הכרות מוקדמת היה יודע לזהות שמדובר בסה"כ במופע הפותח. כך או כך, זרם האנשים שממלאים את שוני שכבר מלא עוד מטפטף, ואייזיאה מסיימים את המופע עם Dancing Yellow Stains ושיר שישי ואחרון, מספרים לכולם שב-17.7 יש להם הופעה בבארבי ויורדים. טפטוף האנשים נפסק, ג'ק ג'ונסון כמוסיקת רקע, ומחכים.

עשרים דקות וקלרינט, ויולה, קונטרבס, גיטרה אחת ושני מתופפים מתפרשים על הבמה המוחשכת, ו-The Angelcy מתחילים ברמז לפתיחת האלבום Maya's Valse שממשיך מיד ל-Rebel Angel, כשלא עוברת שניה וכל הקהל שר איתם את המילים. גם ב My Baby Boy הקהל ממשיך לשיר עם רותם בר אור. בינתיים אני, כמובן, מתמקדת בקלרינט, אבל כפי שהבטיחו – נהדר לראות זוג מתופפים על מערכת אחת משופרת (תוף בס שמחליף את הבייסדראם ויוצר אפקט מדהים), בעיקר עם הדינמיקה הטובה שבין המתופפים לבין עצמם אל שאר הלהקה. גם קיומה של גיטרה אחת בכל הבמה יוצר סאונד מעניין, ודברים מתחילים להתברר.

Freedom Fighters זוכה לפתיחה הופעתית, ואני מבחינה בצדדים בקהל שכנראה ידע מה לעשות ובחר לעמוד. ביצוע נהדר, רובו בזכות הכפיים מהקהל והתאורה הנהדרת. השיר הבא, Angel Gets High, הוא פחות חביב עלי באלבום, והייתי בטוחה שהם דווקא יסיימו איתו, אבל היה מעניין לראות איך ביחד עם קונטרבס ומתופפת אחת הביצוע שלו בכל זאת מרגיש אקוסטי.

בשלב הזה נשמעים כבר כמה דיבורים, כשאת השיר הבא האיינג'לסי מקדישים לקהל – We Love You Just The Way you Are. ביצוע קצר, חמוד, וג'ק ג'ונסוני בעליל, כך שמתבררת הבחירה בו כמוסיקת רקע בהתחלה, ואני חוטפת חזיון רגעי של האיינג'לסי מחממים אותו בפרימוורה עתידית כלשהי.

אחרי כמה דקות של דיאלוג עם הקהל, רותם בר אור מכריז על "הקטע של השירה", ומבקש ממי שראה את הסרטון להתנהג כאילו אין לו מושג ולא לגלות. אני, שראיתי את הסרטון ולמען האמת חיכיתי לרגע הזה מתחילת ההופעה, לא מתאפקת, ולפי תגובת הקהל נראה שגם לא הייתי היחידה. למידת הקולות לא אורכת זמן רב ו-Pile Of Compost – שיר ממכר בביצוע קולי נהדר, עם השירה המהירה שמתאימה מאד לבר אור. בשלב מסויים הקהל מכוסה על ידי המוסיקה שממלאת את האוויר, כשזו הפעם הראשונה הערב שבה המרחב והיופי של האמפי מקבל את מלוא המקום הראוי לו.

The Angelcy יודעים לרתום את הקהל, ועוד לפני שההדים גוועים הם מתחילים את Captain Zero, כשאנשים מתאספים ועוברים לרקוד מול הבמה. הקלרינט ממלא את כל האמפי בצליל חזק (גאווה), ומעבר המקצבים עובר חלק ומדהים. שמחתי לגלות שבקהל העומד מולי נצפו הרבה פחות סמארטפונים משציפיתי שיהיו. בביצוע של Secret Room, שהוא אחד השירים הטובים באלבום לטעמי, היה הרגע שבו הצלחתי סוף סוף להבין על מה כל הסיפור. האיינג'לסי פשוט יודעים להופיע. אין דרך אחרת לתאר את זה. מהביצועים למניפולציות הקהל, לתאורה ולבחירת הסטליסט. מתי תודות, מתי רצף. הופעה מתורגלת, נהדרת, הקהל מקבל תמורה לכרטיס – בילוי מדויק.

כאחת שהופיעה והייתה בהופעות טובות מאד וגרועות מאד, אני לא יכולה שלא להעריך את זה. מצד שני, זה גם היה חסרון די משמעותי בערב. רוב הביצועים נאמנים עד כאב לאלבום. הגשה חדה של אלבום שעד עכשיו רק חיבבתי והפיכתו ל'משהו" זה נהדר, אבל בשלב מסויים, ואפילו כבר עכשיו, יש בזה מימד שחסר את החיות, את החספוס, את הליימקס. רציתי משהו היסטרי, רציני, מפוצץ ברגש. שלא תבינו לא נכון – ההופעה טובה, ואפילו מאוד, אבל אם זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי, כנראה הייתי קצת מתאכזבת. גם איזו טעות או פספוס, לצורך העניין, היו מתקבלים בברכה.

גם Motherlover, עם שלושה מתופפים שהפכו אותו לרוקיסטי, עם הבס הפועם, היה פשוט טוב. לא יותר מכך. כמו הקודם, כמו הבא. עברנו יותר מחצי הופעה ועדיין לא קיבלתי ביצוע אחד שהיה טוב (או רע) משמעותית מהשני. לא היה רגע פנומנלי ש"עושה את ההופעה", שמזיל לך דמעה או מעיף אותך באוויר. יתכן שיש לכך קשר להיכרות לא עמוקה עם החומרים במקור, ואולי זאת פשוט ההופעה.

ההרגשה הזו מתחזקת כשממשיכים לעוד ביצוע מדויק ויפה של Exit Inside. התזוזה ממקום למקום כמו הצגה מתורגלת בתיאטרון. החלפת הכלים, הירידה והעליה חזרה. ובכל זאת נהניתי. כיוון מדובר בשיר היחידי שלהם שבו מצאתי את עצמי ממש מתחברת למילים, וגם כאשר סוף סוף היה כיף לשמוע לראשונה את הקונטרבס, שעד אז הרגשתי שנעלם כמעט עד שקיפות.

רותם בר אור, שנראה שעל הבמה נוח לו ולא נוח בעליל בו זמנית, מחליף ליוקליילי וברור לאן זה עומד ללכת. הקהל מתרגש, סמארטפונים צצים, ו-Giant Heart בגרסת דואו, קצת פחות יפה מגרסת האולפן. המעבר לשיר הבא רצוף דיאלוגים וכמה צרחות (אני שמעתי "איזה חתיך". מעניין למי היא התכוונה), וכש-Dreamer מלווה גם הוא בשירה מהקהל – אבל שירה כמו ששרים כששוטפים כלים עם מוסיקה, לא שירה של הופעות. זה בסדר, בשלב הזה כבר קלטתי שזה העניין עם האייג'לסי, ומסביבי היה נראה שהקהל נהנה במיוחד, ולמען האמת גם אני. זה לא הפריע.

לאחר עצירה למסע פרסומת משעשע לויניל החדש והיפהפה, הסטליסט שוב מתבקש כשמתחיל The Call, השיר היחידי שהיתה לי היכרות אמיתית איתו (ולמי לא, בעצם?). כולם, כמובן, קופצים מיד. אני קצת פחות – זה לא היה השיא שחיפשתי, למרות שקיבלתי ביצוע יפה, כשהפעם שומעים באמת את כל הלהקה. "מסיימים עכשיו ואז נראה", כלומר הדרן, וכמו בתחילת ההופעה שעה קודם הבמה מוחשכת ו-Maya's Valse מתחיל שוב, והפעם ממשיך, עד לטוויסט, כשהם עוברים ל-Burning Man, בקצב ניו אורלינסי פופי מקסים, וכשסוף סוף הקונטרבס מקבל באמת במה ראויה לכלי יפהפה שכמותו, וכשהקהל כבר מתחיל להשתגע, אני מגלה שאולי איזה מלאך שמע את תחינותי השקטות, כי הנה זה הגיע – קיבלתי את הסולו שרציתי. מחיאות כפיים סוערות, סולו נשיפה ותופים. סיום מעולה, רועש ושמח, ואני חושבת ש-The Angelcy לגמרי יכולים להרשות לעצמם לעשות את זה יותר. למה לא, אם זה כל כך כיף?

הלהקה יורדת, אבל בר אור והגיטרה חוזרים לבמה לביצוע אקוסטי של שיר שעוד לא שוחרר, I Worry, וגם משאלתי השנייה כמעט והתגשמה לגמרי. השיר, שהוא "סיפור אמיתי אז תקשיבו", כמעט הצליח לרגש עד דמעות, והזכיר לי במיוחד את הפעם הראשונה שבה פגשתי את בר אור – בהופעת המחווה לג'ף באקלי באוזן (הפעם כמו אז, אגב, הוא יחף). שיר יפה בביצוע מקסים ושקט, שהוכיח שגם אם האיינג'לסי לא הצליחו ממש להפוך לי את הלב, אז לפחות הם בדרך הנכונה לשם. הרי הביצועים הטובים ביותר היו לשירים מחוץ ל-Exit Inside, כך שבהחלט מסקרן אותי לראות איך הם יקחו את זה וימשיכו מכאן, בעיקר לאחר סיום סבב ההופעות שהם במהלכו. גם אם בינתיים לא נראה שאהפוך ליותר מזוג אוזניים מאזינות, ובטח שלא לאחת מאותם מעריצים צורחים שמילאו את האמפי וממלאים אולמות במקומות אחרים, לפחות הבנתי למה כולם אוהבים אותם כל כך. אולי לא נפלתי חזק, אבל בהחלט נהניתי מאוד. (צילום: מור אליעזרי)