The Brian Jonestown Massacre – Revelation

The Brian Jonestown Massacre – Revelation

יכולתי להתחיל את הסיקור הזה בפירוש שם הלהקה (שילוב של בריאן ג'ונס, ממקימי הרולינג סטונס, ושל ארוע התאבדות המוני בגאנה), בסיפורים על החיים הסוערים של הסולן ומנהיג הלהקה אנטון ניוקומב (סמים, אלכוהול, אשפוזים ומה לא) או לנסות לשכנע אתכם עד כמה ההופעה שלהם בארבי בחודש הבא תהיה מעולה. אבל נראה לי שכשבאים לכתוב על בריאן גונסטאון מסקאר כנראה כדאי להתחיל בשיעור הסטוריה קצר.

באמצע שנות השישים, נוצר זרם הרוק הפסיכדלי שהווה את המעבר מההיצמדות של הרוק לשורשים הבלוזיים שלו לעבר חיבורים לסגנונות אחרים כמוזיקה קלאסית, ג'אז ומזרחי-הודי. לעומת הביטלס, הדלתות, ג'פרסון איירפליין ועוד שניסו לעשות זאת תוך שמירה על מסגרות מסחריות, להקות מחתרתיות יותר ובראשן הוולווט אנדרגראונד (להלן להקה אהובה ומוערכת מספר 1) לקחו את השינוי בצורה קיצונית יותר תוך כדי נסיונות שונים להשתמש בכלים שונים וגם באפקטים שונים מעוותי צלילים.

עשרים שנה אחרי, בין להקות הגל החדש והפאנק שמילאו את שנות ה80 פרצו The Jesus and Mary Chain (להלן להקה אהובה ומוערכת מספר 2) שלקחו את הפאנק ושילבו בו השפעות פסיכודליות וים של דיסטורשנים. מבלי שהתכוונו, הג'יזס הפכו לאבות המייסדים של זרם השוגייז (Shoegazing על שום מה? על שם הסולנים של הזרם שהופיעו עם הראש למטה, כאילו בוהים בנעליים) של תחילת שנות ה-90 בבריטניה שהיווה את האלטרנטיבה הבריטית להאוס ולגראנג' האמריקאים. המוכרת מבין להקות השוגייז היא מיי בלאדי ולנטיין ולצידה Rush, The Verve (לפחות בתחילת דרכם) וגיבורי סיפורנו, הבריאן ג'ונסטאון מסאקר.

פאסט פורוורד עוד 20 שנה קדימה, הבריאן ג'ונסטאון מסאקר עדיין איתנו, שיר שלהם מושמע שוב ושוב כשיר הנושא של אחת הסדרות המדוברות ביותר של התקופה (אימפריית הפשע) והאלבום ה-14 יוצא לחנויות. לאורך כל הקריירה הלהקה ובראשה ניוקומב שומרים נאמנות קנאית לעצמאיות וליצירתיות. שזה אומר לא להגרר לתכתיבי הכלל, לא ליצור מוזיקה כשהמסחריות מול העיניים ולנסות כל הזמן להתחדש ולקבל השראה מטכנולוגיות חדשות והשפעות מוזיקליות מרחבי הגלובוס. משהו כמו קולדפליי אבל הפוך.

אם כן, לימינו. האלבום החדש Revelation הוא כאמור ה-14 שלהם ואם נקפוץ לשורה התחתונה לרגע, מפתיע עד כמה שהוא לא מפתיע. Revelation לא מנסה להכניס צלילים ממחוזות אחרים, לא מכביד באלקטרוניקה או טכנולוגיות מתקדמות, לא צלילי עוד מזרחי או תוף אפריקאי. אם הייתי עורך ניתוח פסיכולוגי של הלהקה לפי האלבום, כנראה שהייתי מגיע למסקנה שאחרי שנים של חקירה מוזיקלית במקביל לחקירה עצמית (בעזרת הרבה כימיקלים) נראה שניוקומב והג'ונסטאון הגיעו לאיזושהי השלמה והבנה של מי הם ואיך המוזיקה שלהם צריכה להשמע. מוזיקה פסיכדלית בסיסית ושורשית, בלי קריצה למיינסטרים מצד אחד אבל גם בלי נסיון לאובר אלטרנטיביות מהצד השני. (פה מתחת: הקטע האינסטרומנטלי החצי אלקטרוני המעולה Duck and Cover שלי באופן אישי הזכיר מאד את היצירות המוקדמות של וויליאם אורביט)

מדובר אלבום אחיד, מצויין מוזיקלית, שאין בו אף שיר שגלגלגל״צ ירצו לאמץ ומצד שני אף שיר שיגרום לכם ללחוץ נקסט. זאת גם אולי הסיבה שאני לא מרגיש שום צורך להצביע על קטעים ספציפיים ולהיטים פוטנציאליים. אם זה מה שאתם מחפשים, כנראה שהגעתם לאלבום הלא נכון. מצד שני, אם אתם מעוניינים באלבום רציף, איכותי שיתן לכם שעה של רוק פסיכודלי מנקה ראש, זה האלבום.

ובכל זאת, אם אתם מחפשים טעימות קטנות שיוכיחו את מילותיי אז קבלו כמה המלצות לסיום. כאמור, The Brian Jonestown Massacre יופיעו בארץ ב-15.7. מביאים אותם נרנג'ה, שחוגגים בקרוב 5 שנים ורשימת האמנים שהביאו לאחרונה ארוכה ומדהימה (אוף מונטריאול, קאלטס ועוד). כרטיסים אפשר לקנות כאן.

"What You Isn't" – שמזכיר איך רוק בסיסי אמור להישמע וגורם לפלשבקים של ג'ון קייל, קטיפה ובננות צהובות.

יש לי תיאוריה, לפיה באלבום טוב השיר האחרון חייב להיות טוב. שיר הפרידה הזה בהחלט עונה על ההגדרה. נתראה בבארבי.