The Drums – Encyclopedia (ביקורת אלבום)

מעטים האמנים שזכיתי להכיר ולהתאהב בהם וביצירה שלהם ממש מההתחלה. תמיד אני מגלה להקה חדשה, מתלהבת, ואז מבינה שכבר יש להם מינימום שני אלבומים ושאני האחרונה להכיר בקיומם. אבל ישנם מספר מצומצם של אמנים, שנתקלתי בהם אי שם בעבר, וכל כמה זמן הם חוזרים ולהוכיח לי למה נתפסתי בהם כשהכל רק התחיל.

The Drums נכנסים תחת אותה הקטגוריה האקסקלוסיבית הזו. פגשתי בהם לראשונה באינטרנט אי שם בשנת 2009 כששמעתי את Saddest Summer. מאותו יום התחיל מעגל נפלא של אהבות ראשונות – כל שיר היה מדויק. האלבום המלא, The Drums, שיצא ב-2010 – קיבץ בתוכו כל כך הרבה טוב, כיף וניחוחות של אוקיינוסים, שהיה ברור שזה רק עניין של זמן עד ששאר העולם יכיר במה שאני תמיד ידעתי – החבורה הזו מברוקלין נועדה לגדולה.

היום הם מוציאים את Encyclopedia, אלבום מלא שלישי במספר, שלוש שנים לאחר יציאת קודמו, Portamento. שלוש שני אחרי, הלהקה שהפכה בינתיים לצמד, עברה שינויים מקצה לקצה, ונדמה שעכשיו, אחרי שג'ונתן פירס וג'ייקוב גרהאם נותרו לבד במערכה, הם משלימים את התהליך.

בראיון שהצמד נתן לקראת היציאה של האלבום החדש שקראתי במקרה באינטרנט, הם אמרו שקיים בהם תסכול כלשהו שהם החליטו שהם רוצים לבטא באלבום הזה. "עזבנו את החוף לטובת מקומות גבוהים יותר, לחפש מעט תקווה." נדמה כי המשפט הזה מתאר באופן מושלם את הפתיח של האלבום והסינגל הראשון מתוכו – "Magic Mountain". השיר אינו מזכיר כלל חומרים קודמים של ההרכב, אבל הוא כנה להכאיב, עם שורות כמו "inside the magic mountain, we don't have to be with them".

למרות השינוי הדראסטי בסגנון, שהפך יותר ביזארי, יותר דרים פופי ופחות סרפי, משהו פה מצליח. הטראק לא נופל בשום דרך. הוא לוכד את האוזן ואוגר בתוכו את אותה הכנות שהדראמס מחפשים לבטא הפעם. מוטיב ההר והגובה ימשיך ללוות את המאזין לאורך כל האלבום הזה, וזה מצביע איפשהו שזה לא עוד אלבום אינדי נעים לשמיעה. יש כאן משהו יותר מתוחכם מהפעמים הקודמות. יש כאן כוונה טהורה, יש אידאל מסוים ששואפים אליו. הדראמס כתבו לעיתים על נושאים קצת יותר מורכבים מאהבות לא ממומשות או רצון בלתי נשלט ללכת לגלוש, אבל נדמה שהפעם הם מציגים את הקושי והכאב שלהם כמעט בכל טראק.

I Can't Pretend גם הוא ממשיך את מוטיב ההר, אבל ללא כל ספק, מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אין דרך אמיתית להסביר את זה, הוא פשוט שיר מוצלח. תחושת המועקה שעולה בגרון עם ההקשבה המוקפדת למילים שלו מתנדפת עם הלחן. מאין איזון מושלם בין מתוק למר. משהו בטראק הזה עובד מאד נכון, ועדיין, הוא לא מאפיל על השירים האחרים באלבום.

Wild Geese, הטראק האחרון, גם הוא נמנה בין השירים בהם מוטיב הגובה משחק. שריקות וסינת'סייזר מלווים את השיר, מקשטים ליריקה אופטימית אך עגומה – "Like the wild geese that fly through the thunder, onward and upward, through the clouds, away from the rain and the wind that pulls us down". זה לא טראק בולט באופן מיוחד, אך הוא יפיפה ללא קשר לגדולה שלו. לעומת מפלצות כמו Bell Laboratories הקווירי או Face of God העמוס בדיסטורשן, Wild Geese מחוויר, ואם זאת, הם חיים בשלום אחד עם השני ביצירה השלמה.

Kiss Me Again הוא אולי הטראק היחידי שמזכיר את הדראמס של פעם, הקלילים וחסרי הדאגות, אי שם בשלהי 2010. הוא מקסים וקליל, לא מסובך ולא מתחכם, קיצי להפליא, ולמרות זאת, כשהוא נגמר, המאזין יודע שזה בסדר שהוא נשאר בעבר. השינוי הזה בפאסון של הצמד הוא במקום מסוים מבורך. ישנן אינספור להקות סרף פופ שנתקעות באותו מקום של נוחיות, של קלילות דעים. ברגע שהדראמס יצאו מהקופסא הזו, אז נוצר שם משהו באמת מיוחד.

הם לא גדולי הדור – New Order עשו את זה כבר לפניהם, רבים יעשו זאת אחריהם, אבל בזמן הנתון הזה, בתקופה הנוכחית בחיינו, כמו כל פעם אחרת, הדראמס מגיעים בדיוק בזמן לעשות שינוי קטן. בסופו של דבר, אין שום דבר מעניין בלהישאר באותו המקום, תקועים בעולם נוח. האתגר האמיתי הוא להגיע למשהו אחר, רחוק יותר, גבוה יותר, ואת זה The Drums עושים בגבורה.