NEW YORK, NY - FEBRUARY 11:  Kanye West attends Kanye West Yeezy Season 3 at Madison Square Garden on February 11, 2016 in New York City.  (Photo by Kevin Mazur/Getty Images for Yeezy Season 3)

קניה ווסט – The Life Of Pablo (אלבום)

הבעיה העיקרית שלי בלכתוב ביקורת (ביקורת נגד, למעשה) ל-The Life Of Pablo, אלבומו הטרי של קניה ווסט, נטועה בעובדה שאני לא יכול לכתוב שום דבר בלי להתייחס לרעש הלבן שנוצר סביב האלבום, רעש שאין בינו לבין מוזיקה, או יצירה, שום קשר. קניה הוא אלוהים, ממשיך דרכו של פיקאסו, האלפא ואומגה. כן משחרר, לא משחרר, מפרסם עטיפה מגוחכת, רב עם קולגות, מלכלך על נייקי. בחיאת רבאק, כשג'ון לנון הכריז שהביטלס יותר גדולים מישו היה בזה חן והומור עצמי שמצביע על הטיפשות האינהרנטית של ההיבריס בנפשו של כל מוזיקאי. איפה זה ואיפה קניה, שכל קשר בינו לבין מודעות עצמית נעלם מזמן?

אולי אני צריך ללכת קצת אחורה. זאת לא אמירה פופולרית, אבל קניה ווסט מעולם לא הלהיב אותי. כן, יש לו את הלהיט ההוא עם הסאמפל של קינג קרימזון. כן, הוא המציא את ההיפ הופ מחדש. כן, המוח ההפקתי שלו הוא אולי המבריק בדורנו (עד לבואו של קנדריק לאמאר, גואלנו ומושיענו). כל זה לא מרגש אותי, לא מלהיב אותי, לא מעניין אותי. ההתעסקויות הבלתי פוסקות שלו בכוכבנות ריאליטי, אופנת טראש חסרת ביקורת עצמית ואהבה לסקנדלים מפשיטה אותו מכל שמץ של כנות, ועל החטאים האלו פשוט אי אפשר לכפר, בטח לא דרך הקצנה שלהם.

אבל היות שבכל זאת, מתוך כל ענני הסירחון האלה, נוצר בסוף The Life Of Pablo, רצוי שאקדיש לו את עיקר הביקורת שלי. אז הנה נתחיל – היפ הופ הוא ז'אנר של רפרנסים, סימפולים מרתקים, התכתבות עצמית שלוקחת רעיונות מהספירה המוזיקלית שסביבך ויוצקת לתוכם משמעויות חדשות ואמירות שהופכות אותם על פיהם לכדיי משהו חדש. מתוך ארץ האפשרויות הבלתי נגמרת הזאת, קניה הלך על משהו אחר באלבום. האזנה ראשונה לאלבום גרמה לי לדמיין את קניה הולך באולפן, אוחז הרים של תקליטים וסרטי סלילים ולפתע מפיל אותם לרצפה ואז, באימה מנוקדת טירוף מנסה להרכיב הכל חזרה לכדיי תמונה קוהרנטית. בפועל, מה שיצא לו זה פאזל גרוטסקי, כימרה של רעיונות לא מבושלים שמלבד להעיד על טיב הדבק שקניה רכש לעצמו אין בהם כלום.

אחד מגדולי המפיקים של ארצנו אמר לי פעם שיש שני סוגי של כותבים – כאלו שכותבים שירים וכאלו שכותבים חוויות מוזיקליות. ב-The Life Of Pablo אין ולו שיר אחד. יש אסופה של הגיגים שתפורים יחדיו לכדיי משהו שנראה כמו הדבר האמיתי, מריח כמוהו ונשמע כמוהו, אבל למעשה רק מכסים על קליפה ריקה. אני לא רוצה להשמע כמו זקן שמרן שחושב שרק סינטרה ואריק איינשטיין זה מוזיקה "אמיתית", אבל בכל זאת יש כמה אלמנטים שהאוזן והמוח שלנו מגיבים להם, אלו שמגדירים את ההבדל בין מוזיקה לסתם צלילים. הקשבה לאלבום מגלה אמת כואבת – אין גרוב, אין מלודיה, אין הרמוניה. יש פה חיתוכים של רעיונות מושאלים שכל אחד מהם יפה ומקסים לכשעצמו, אבל התפרים שמחברים אותם גסים ורק מדגישים את הריק המוחלט שנמצא בינהם.

אני מקשיב שוב ושוב לאלבום, ואולי אני עושה פה טעות. אולי אני פטאלי מדיי. הרצועה שפותחת אותו – Ultralight Beam – מכילה כמה רגעי אור יפהפיים. גם בהמשך האלבום יש רגעים מהנים, מעניינים ומלאי מוזיקליות טהורה. הסימפול בשיר Famous (מתוך השיר Bam Bam של סיסטר נאנסי) גם הוא יוצר את אחד הקטעים הכי מהנים ומבריקים ששמעתי לאחורה.  אי אפשר להמנע מזה כשבתוך הגולגולת שלך נמצא אחד מהמוחות היצירתיים החריפים בעולם. קצת מזכיר את טרנטינו של השנים האחרונות בתכלס. כמה סתירות לחי ועורך עם ביצים היו יכולים להוציא מהאלבום הזה פנינה מתומצתת ומרוכזת שהייתה מקבעת את שמו של קניה כמלך הבלתי מעורער של המוזיקה העכשווית. אבל כדיי למצוא את הרגעים היפים (והנדירים) באלבום צריך לשחות דרך ים בלתי נגמר של סתמיות, של פילרים חסרי משמעות ושיתופי פעולה מיותרים כנהוג בז'אנר. במקום בעיטה מדויקת לחיבורים, קיבלנו דרדרל'ה חלוש של קבוצה בליגת חובבים שמאיזושהי סיבה מצאה את עצמה משחקת בקאמפ נואו.

אולי אני טועה, אולי קניה עשה פה מעשה אמיץ שרק בעוד עשור יהיה אפשר להבין באמת. אולי האלבום הזה מבשר את בואו של עידן מוזיקלי חדש שעיני הצרות יכולות לפרש רק כצללים על קיר המערה. אבל אז אני נזכר שרק השנה קנדריק למאר (הללו את שמו) הוציא את אחד אלבומי ההיפ הופ המהפכניים ביותר בהיסטוריה, כזה ששילב את אותם האלמנטים שמגדירים היפ הופ יחד עם ג'אז כבד וטקסטים חריפים (אולי הנוקבים ביותר שנשמעו מאז שאלכס טרנר הפך למפלצת להיטים משעממת) והגדיר מחדש מהי מוזיקה שחורה ומה היא מחאה אמיתית. אני גם נזכר שצ'אנס דה ראפר הוציא אלבום נהדר תחת כנפיו של דוני טראמפט והראה איך גישה הפקתית למיקס יכולה לרענן ז'אנר. ועוד לא התחלתי לדבר על בלאקלישס שחזרו מאיזור הדמדומים כדיי להביא היפ הופ בניחוח של פעם שמראה לכולם שגם הזווית הזו לא מוצתה. היי, אפילו מקלמור הוציא סינגל שהוא כולו זוועה מוזיקלית, אבל עם אמירה שלא נראתה כמוהה לפני.

ועדיין, מעל כל אלו מרחף צילו של קניה. אותו קניה שהרשה לעצמו להתנהג בנבזות שאין כמוה לטיילור סוויפט ולצאת מזה נקי. אותו קניה שעכשיו אוסר על המבקרים לכתוב עליו כי הם לא מספיק שחורים ומבקש צדקה ממארק צוקרברג בלי בושה. אותו קניה שיודע שתכסיסי היח"צ שלו הם מה שהקהל שלו רוצה ואת זה הוא נותן להם, עטוף בעטיפה שכולה זהב. מה הפלא שהטעם היחיד שנשאר לי בפה מרגיש כאילו הוא יצא מהתחת שמופיע על עטיפת האלבום?