The Secret Sea - The Secret Sea (ביקורת אלבום)

The Secret Sea – The Secret Sea (ביקורת אלבום)

ישר ולעניין. זאת המחשבה הראשונה שעולה לי לראש כשמתחיל להתנגן 3, מתוך אלבום הבכורה של הסיקרט סי. סביר להניח שאתם מכירים את הסולן – עמית ארז. האיש והתסרוקת.

ארז הוא אומן עם היסטוריה עשירה. הוא הוציא שני אלבומי סולו ואי.פי מצויין, הוא מופיע שנים, זכה לכינוים כמו נסיך האינדי הישראלי ואליוט סמית' המקומי. שניהם, אגב, לא עושים חסד עם אף אחד לטעמי – לא לארז, לא לאליוט סמית' (אמן שגם בחיו היה קשה להשוות אליו, אז בוודאי במותו), ולא לסצינה המקומית. אבל זה מה יש וזה מה שאומרים, אם אני (או ארז, כמובן) נרצה או לא נרצה. כך או כך, בזכות אותם כינויים ובזכות השם הרב שארז רכש לעצמו, אלבום חדש שלו הוא תמיד אירוע. יש מעט אומנים שיכולים להגיד את זה על עצמם. הסיקרט סי, לכן, נהנים מתשומת לב מידית. המחיר הוא הציפיות הגבוהות מאוד, אבל הם מתמודדים איתן יפה. עוד נגיע לזה.

לפני שמתחילים, שווה להתעכב על השם. הבחירה להוריד את שמו של ארז מההרכב מאפשרת למאזין להתייחס ללהקה כיותר מפרויקט ליווי. ארז צעד אחורה (בידיעה ברורה שזה לא יפגע בהערכה העצומה שרוכשים לו) וזה מבורך. שאפו על העדר האגו והזרימה עם התפתחות הדברים – הם עשו לאלבום הזה רק טוב.

לעניינים. האלבום נפתח ב״3״ וזה מצויין בעייני. 3 מתפתח עם הזמן וככל שהשניות חולפות ניכר יותר שכוחו ביכולת להשתנות ולהתקדם אבל להישאר אינטימי. אחריו מגיע Afterlife. כמו בשיר מפוצץ ההייפ של ארקייד פייר שיצא בסמוך מאוד לו, אפטרלייף הוא שילוב של פוטנציאל להיות להיט וטקסט בלתי מתפשר. את מבחן ״האם זה מספיק נגיש בשביל גלגלצ״, שאימצה לאחרונה לא מעט שירים של אומני שוליים, אפטרלייף עובר בקלות.

השיר הבא, Whenever The Sun Comes, הוא גם האהוב עלי נכון לכרגע. יש ניגוד מהפנט בין השירה הכל-כך עדינה של ארז והאווירה הרומנטית, לבין שורה כמו ״whenever the sun comes to rape me״, שמוגשת בכמעט מקהלה. הטקסט על פרידה וגעגועים מלא בשורות נהדרות וחרוזים שיושבים נכון וכל זה עם קולות רקע של רותם אור. מה עוד אפשר לבקש?

החלטתי לא לבחור ולהתייחס לכל שיר בנפרד. אין בזה טעם. אחת מנקודות החוזק של האלבום היא תחושת הרצף. חווית האזנה היא קוהרנטית, והיצירה מרגישה שלמה לחלוטין. לא מעט אלבומים הם בעיקר אסופת קטעים טובים ולא מעבר. אלבום עם קו מחבר, עם הפקה מאוזנת (ורצוי מגוונת) ועולם מושגים וטקסטים קרוב הוא בדרך כלל אלבום טוב יותר מאחד שאין לו את כל זה, ובעיקר אלבום זכיר ומשמעותי יותר. הטקסטים של ארז מתכתבים זה עם זה, ההפקה (בעזרתו של אורי וינוקור המוכשר) שומרת על רמה גבוה לכל אורך האלבום והתחושה הכללית היא שהושקעה מחשבה רבה ברצון ליצור משהו שלם.

יש מחירים גם לאחידות ברמה. וזה טריקי, כי מצד אחד אלבום עם רמה אחידה מאוד הוא אלבום בלי נפילות, ומצד שני אין בו רגעי שיא שיחזיקו את ההאזנה, יתנו עוגנים שמהם אפשר לשייט לשירים אחרים. באלבום כמו זה, זה צריך להיות אוורסט או שניים ברכס ההימלאיה. בThe Secret Sea אין את זה מלבד Whenever The Sun Comes, השיר היחיד שבאמת בולט בצורה מובחנת ומוחלטת. גם Not About Us הוא רגע חזק מאוד, Killing Light וHeavenly Signs מתפקעים מפוטנציאל, אבל שניהם לא מגיעים לקליימקס, לא מספקים את התחושה שאני מחפש.

אם כך, החולשה של האלבום נמצאת, פחות או יותר, בכמה הוא טוב. והוא באמת טוב. גם חרף הציפיות הוא מצליח לא לשעמם לרגע, כבר הישג, ולדרוש האזנה שנייה ושלישית, הישג גדול עוד יותר. אלבום הבכורה של הסיקרט סי מספק האזנה חורפית מעניינת ומעוררת מחשבה (נסו להאזין לו ב-4 בלילה. חזק). יש עדיין יותר פוטנציאל מאשר הישגים אבל אין ספק שהסיקרט סי יכולים לממש את כל הפוטנציאל הזה, ואני מאמין שבהינתן הזמן הם גם יממשו.

לרכישה והאזנה בבנדקאמפ – The Secret Sea

The Secret Sea