הצלילה: רכבת ההרים הרגשית של Tiny Fingers מכה גלים (אלבום + ראיון)

קרוב לארבע שנים חלפו מאז נחשפתי לראשונה ל-Tiny Fingers, שהפכה במהרה ללהקה הישראלית האהובה עלי. למרות ואולי בזכות זאת, ובאופן סמלי למדי, התקשיתי עד כה לבטא במילים את פשר המשיכה שלי למוסיקה של טייני, זו שנשמעה לי זרה לחלוטין מכל אמן וסגנון שהכרתי עד אז. לרגל צאת אלבומם החמישי, The Fall, והשקתו המתקרבת, ניסיתי לפענח את סוד הקסם.

אלבום הבכורה של טייני פינגרז, Massive Fingers Spacetrip (פשוטו כמשמעו), היה תצוגת תכלית אינטנסיבית של להקה נחושה ומפוקסת שהגיעה לאולפן עם מטרה ברורה: להתפוצץ על העולם. MFS הוא ארבעים וחמש דקות מטלטלות בהן הפינגרז נתנו את כל מה שהיה להם ולא הרפו מהמאזין. כנער אינדי שהקפיד לצרוך ולהחשף לסגנונות חדשים, האלבום היווה עבורי הפתעה מסחררת – נדמה שמעולם לא האזנתי למוסיקה כל-כך חזקה, רועשת, סוחפת ואנרגטית, ועם זאת חכמה, דינמית, מלודית ומניעה. Tiny Fingers פרצו לעולמי בסערה ופתחו בפני צוהר למחוזות לא מוכרים של מוסיקה מעולם אחר. אפוקליפסה עכשיו.

Massive Fingers Spacetrip תפס אותי חזק. רציתי ללכת להופעה. זה קרה לראשונה בהשקת אלבומם השני, Foreign Telegrams, ששוחרר פחות מחודש לאחר אלבום הבכורה. ההשקה נערכה בשיאה של מסיבת יום ההולדת של קול הקמפוס בבלוק והיתה אחת הופעות המדהימות שראיתי בחיי. השילוב בין הלהקה היצרית, שנדמה שהיתה מנגנת באותה רמת אינטנסיביות גם מול קיר לבנים, למועדון תוסס וגדוש במבלים שרוקדים לצלילים שונים מהרגיל, הובילה לחוויה קיצונית שהרגישה חד-פעמית. התמכרתי מיד.

באשר ל-Foreign Telegrams עצמו, טייני עדיין שאבו השראה מדימויים חלליים אבל התחילו לתקשר עם הקרקע. אלבום ג'אמים כיפי ומשוחרר של להקה במצב רוח נהדר. ראו ערך את הקטע בתחילת הרצועה האחרונה, The Gold Rush, הודעה קולית לאורן בן-דוד מאירנה ממועצה אזורית מגידו, שהתקשרה להזכיר ששכח לשלוח את החשבונית על ההופעה ביערות מנשה. ספק בדיחה, ספק הצהרה בדבר ערכים חומריים מופרזים, זאת הייתה רוחה של של הלהקה.

זמן קצר לפני צאת האלבום השלישי הודיעה הלהקה על עזיבת הסולנית, דניאלה תורג'מן, ועל יציאה לדרך חדשה, אינסטרומנטלית לחלוטין. אני חייב להודות שהרבה מובנים, תמיד תפסתי את Tiny Fingers כלהקה אינסטרומנטלית. המילים שדניאלה שרה לא הדריכו אותי מוסיקלית, וה"פנים" של הלהקה מעולם לא היו פנים אמיתיות של אדם ספציפי, אלא הסינרגיה שנוצרה בין החמישה, שהפכו כעת לארבעה.

באופן טבעי, העזיבה של תורג'מן הותירה חותם. האלבום השלישי, Megafauna, מתעד את Tiny Fingers במצב רוח סוער, אחרי נפילה לא פשוטה על הקרקע, היישר לתוך ג'ונגל. שם האלבום הוא מונח בזואולוגיה שמתאר חיות ענק דומיננטיות השולטות בטבע אך נוטות להיכחד עם כניסת בני אדם לשטחי המחיה שלהם. לתפישתי, הלהקה ביצעה הקבלה לבני אדם המתקשים להסתגל אל המציאות המשתנה לנגד עיניהם, לדרישות העולם המודרני, והגיבה למשבר כמו חיה פצועה הנלחמת על חייה, עם סט שנבנה במיוחד עבור ההופעות החיות והוקלט בטייק אחד ללא עצירות לאחר כשלושה שבועות. בנגינה חדה, אגרסיבית וטורפת, הפינגרז נולדו מחדש עם רגליים על הקרקע, האפילו על שני האלבומים הראשונים והוכיחו שהם כאן כדי להשאר.

בזמן ש-Megafauna שוחרר בארץ, הפינגרז כבר היו בעיצומו של טור בניו יורק, במהלכו נכנסו לאולפן לג'אם סשן של יום אחד על מנת לספוג את האווירה המקומית. מהסשן ההוא התגבש We Are Being Held By The Dispatcher, אלבום עירוני על מקצבים שבורים, גדוש בתופים מהדהדים, צלילים תעשייתיים וסימפולים מראיונות ונאומים של מלקולם X. למרות כל אלה, Dispatcher עדיין נשמע כמו אלבום של Tiny Fingers. שונה אמנם באופן מהותי, אשר הפגין צד אחר של הלהקה וחופש יצירתי. אחרי ארבעה אלבומים בחמישה עשר חודשים, כבר לא יכולתי לחכות לאלבום הבא.

אבל לפינגרז היו תכניות משלהם. לצד הקלטות אבודות רבות וטורים אינטנסיביים של הלהקה במערב ובעיקר במזרח, חבריה התמודדו עם שינויים בחייהם הפרטיים. עם יציאת האלבום, תיאר אורן "תקופה של פרידות, נדידות, חוסר קרקע ויציבות, חוסר בכסף וחוסר אהבה עצמית". המשבר הוביל את הלהקה להסתגרות באולפן  במשך חודשים ארוכים של נגינה, חקירה, התנסות והמתנה סבלנית לאותם רגעים בהם המוסיקה התחברה והתגלתה בפניהם. לטענתם, הסיפור של האלבום נכתב מעצמו. לאחר עבודה של כשנה והקלטה במשך מספר חודשים(!) למרות החששות שהפעם צללו עמוק מדי והחומרים לא יהיו קומוניקטיביים מספיק, התוצאה היתה אלבום אולפן מובהק, מוקפד וממוקד עם צליל אסתטי, צלול ונגיש מתמיד. בניגוד לארבעת האלבומים הקודמים, שנועדו לתעד ולשמר את החוויה האקסטטית של ההופעה החיה, ניכר שהמעדן החדש עבר בישול ארוך.

העטיפה הנהדרת שעיצב יותם קלנר מעידה ש-Tiny Fingers ממשיכים את דרכם למטה, והפעם לוקחים אותנו איתם מתחת לפני הקרקע, עמוק במצולות. The Fall, האלבום החדש של הלהקה, נפתח עם קטע הנושא, שמסמל צלילה והתעוררות – צלילי מתכת מסקרנים (אשר מזכירים מעט את אלו שליוו אותנו באלבום הקודם), מעל שריקות של מה שנדמה כחיות ים. בכל האזנה מחדש, אני מוצא את עצמי נסחף לעולמם של הפינגרז ואומר לעצמי שהם עשו את זה שוב.

אני מודה שקשה לי לשים את האצבע על הרגע המדויק – זה פשוט קורה. The Fall מתנפץ לתוך Eyes of Gold הקודר, שמתרחש ברגע בו המאזין מאבד קשר עם העולם שמעל פני המים, ו-Soul Traveller האגרסיבי, שמתבסס על המלודיה של Inphasing מתוך האלבום הקודם, אך לקראת סופו הולך ושוכך חזרה למקצב של Eyes of Gold. זה המקום לציין שלכל אורך האלבום מתוארים מצבי רוח סוערים, זרמים חזקים ואף מערבולות, אשר שוככים עם הזמן בתוך הזרם הכללי (הקונצנזוס?) אך שומרים על המתח, על הדופק. המים ממשיכים לזרום.

הקטע הרביעי, Deuteromony (ספר דברים), נפתח בתנועת גיטרה איטית, שמתגברת בהדרגה על רקע זרמי חשמל חדים ומתפתחת למערבולת סוחפת ואקסטטית. הסערה דועכת לתוך Drops הנוגה והמהורהר, שמנהל דו-שיח עדין בין תחושות השלווה לחרדה. ככל שממשיכים לצלול לעומק הקטע נראה שהחרדה נעלמת מאחור, אך שני האקורדים המרתיעים שמבשרים על פתיחת המרדף המתרחש ב-The Other מעלימים תקווה זו. המרדף מסתיים בהפתעה ומותיר את המאזין במקום עמוק ואפל יותר.

הקטע השביעי, Nine of Swords, נקרא על שם קלף טארוט המסמל יאוש וחוסר תקווה, השלמה עם כשלון הנובע מתחושות פנימיות אשר מובילות לדיכאון וחרדה (בעוד נסיבות חיצוניות היו מאפשרות את הגשמת היעוד) ופחד מהעתיד לבוא. צלילי אופטימיות מתגנבים בהדרגה ומנסים להתחבר, לצוף מעלה, רק כדי להתגלות על ידי הדיכאון והיאוש במהלך הופך בטן.

בשלב הזה כבר לא רואים אור שמש, אין סיבה להרים את הראש, ולא נותר אלא להתבוסס במחשבות ובזכרונות. Dispatcher, אולי הקטע הבולט מתוך We Are Being Held By The Dispatcher, מתגלה לאטו באינטרפרטציה תת-ימית מרהיבה – הגרסה המתכתית בת שלוש הדקות הפכה לקטע אוורירי, מהפנט ואף רקיד באופן מעוות כלשהו, תוך שמירה על תחושת מצוקה שאינה מרפה מהמאזין במשך קרוב ל-8 דקות. בשלב מסוים בקטע נדמה שהגענו לקרקעית ובזאת תם המסע, נמצאה שלווה, אך לאחר הפוגה קצרה המצוקה שבה לנקר בתת-מודע.

Music For The Sun, הקטע שחותם את האלבום (והארוך ביותר ששוחרר על ידי הלהקה עד כה), מוצא את המאזין בקרקעית, במקום אישי וחשוף לאחר הטלטלות שחווה לאורך הצלילה, ומספק חווית התעלות מהפנטת. אחרי שלושים ושמונה דקות של צלילה הלהקה מזניקה את המאזין לנקודת ההתחלה, אל מעל פני הקרקע. המקום הוא אופטימי, נקי ושלם, בעל תחושת קתרזיס מספקת.

לרגע נדמה שהאלבום נגמר והמעגל נסגר, אלא שלאחר דממה קצרה הלהקה בוחנת את הקרקע, ממריאה בשנית ולוקחת אותנו איתה לעבר השמש. למעשה, הפינגרז מגיעים להשלמה עם כל הטלטלות שחוו בשנים האחרונות וחוזרים למקומם בחלל החיצון, אם כי לא למקום אפל וזר כמו בתחילת דרכם עם נמרוד ודניאלה (שלאחר ההקלטות חזרה להופיע עם הלהקה ואף כתבה מילים שצורפו לקטעי האלבום), אלא למקום חם ומואר. בעיני, זו סגירת המעגל המושלמת לאלבום נפלא, שלם וחכם, שמסמלת פרק חדש בתולדות הלהקה.

לקראת השקת האלבום The Fall, תפסתי את טייני פינגרז באולפן הלייבל אנובה לאחר יומיים מפרכים במיוחד של חזרות ובהרכב חסר (בלט בהיעדרו המתופף טל כהן).

בדיוק שחררתם את The Fall השבוע. מרוצים מתגובות המאזינים?

אורן: ״לפני כמה ימים חבר שמע את האלבום בפעם הראשונה והתקשר מגרמניה 21 פעמים באמצע הלילה. התגובות מדהימות. במהלך ההקלטות חששתי קצת מתגובות של מאזינים. אני לא רוצה לסכם, אבל בינתיים שמח מהדרך שבה המוסיקה משפיעה על אנשים.״

גם בהקלטות מוקדמות מאד של הלהקה, עוד לפני שנמרוד הצטרף, היה קשה להתעלם מהיצריות שבנגינה שלכם, שאני מדמה לחיות. מה גורם לכם לנגן ככה?

בועז: ״לא היתה איזו התכווננות לעשות משהו מסוים, זה נוצר מהחיבור שלנו. לא חשבתי שאעשה מוסיקה כזו אף פעם.״

אורן: ״להקות שגדלתי עליהן 'נתנו בראש', להקות כמו רד הוט צ'ילי פפרז, ביסטי בויז ורייג' אגיינסט דה מאשין.״

המוסיקה שאתם מנגנים שוברת מחיצות בין ז'אנרים, אבל אתם לא אוהבים לדבר על השפעות. אנסה את מזלי מזווית אחרת: מי האמנים האהובים עליכם?

אורן: ״רד הוט צ'ילי פפרז ורייג' אגיינסט דה מאשין.״

בועז: ״אלה להקות שנותנות את הטון בלהקה.״

ואיזו מוסיקה אתם שומעים היום?

אורן: ״רד הוט צ'ילי פפרז ורייג' אגיינסט דה מאשין.״

נמרוד: ״פאקו דה לוסיה.״

בועז: ״ג'וני גרינווד ואיברהים מעלוף.״

האלבום החדש מהווה סיכום אוטוביוגרפי של הלהקה. תוכלו לספר קצת על הדינמיקה הפנימית ביניכם? מה שומר עליכם ביחד לאורך כל השנים?

נמרוד: ״אהבה.״

בועז: ״יש משהו בלהקה שמאד מחבר אותנו, משהו שכולנו מרגישים ומתקדמים איתו ביחד, גם כקבוצה וגם כיחידים."

אורן: ״זה פשוט מה שאנחנו עושים. אנחנו לא יודעים מה יקרה עם זה, כלום לא ברור, אנחנו פשוט מנגנים ב-Tiny Fingers כרגע. זה ממש פשוט, אין איזה סוד. כמו שאתה עושה מה שאתה עושה.״

זה מובן, אבל לרוב אני עושה את מה שאני עושה (לימודים, למשל) מתוך כוונה להשיג משהו, להגיע לאיזשהו מקום, כחלק מתהליך. אתם לא?

אורן: ״גם מתוך כוונה. אנחנו עושים מוסיקה והכוונה היא להמשיך לעשות מוסיקה.״

נמרוד: ״הכוונה היא להיות ביצירה. אם היצירה מתבטאת בהופעה, באלבום או בערב שיושבים ביחד, הכל מסתכם יצירה. אין איזו מטרה להגיע למקום מסוים, אנחנו רוצים להיות ביצירה ובעשיה, מתוך אמונה שדבר יוביל לדבר, וזה יתקדם מעצמו.״

איך נראה יום באולפן עם Tiny Fingers? יש מוסיקה שנכתבת/מתוכננת מראש, או שהכל מתחבר בעזרת הג'אם?

אורן: ״אנחנו גם מג'מג'מים בחזרות, אבל כשיש לנו הופעות מתוכננות אז אנחנו יותר מסודרים. יש לנו את הבארבי ואחריו טור, אנחנו מתכוננים ומשייפים את כל הקטעים, ולפעמים עובדים על קטעים ספציפיים. אי אפשר להגיד שבכל יום אנחנו באים ומג'מג'מים, אבל גם זה קורה. זה דינמי.״

למרות שההופעות של הפינגרז מאד מוקפדות ומתואמות, לעתים נדמה שאף הופעה אינה דומה לקודמותיה. אתם משאירים מקום לאלתורים בהופעה?

בועז: ״לרוב הכל די יושב טייט.״

נמרוד: ״אני מבין את מה שאתה אומר, גם הקטעים הקבועים בהופעות מאד אורגניים. זה מרגיש שונה, מפמפם אחרת במרחב. אני מתחבר לאמירה הזו.״

אורן: ״גם אני מתחבר לזה, בסופו של דבר זו מוסיקה. גם אם אגיד משפט מאה פעם, הוא ישמע שונה בכל פעם מחדש, זו לא רפליקה.״

בועז: "גם בקטעים הקבועים שלנו, שניגנו כל כך הרבה, אנחנו משאירים מקום לחופש."

נמרוד: "לפרשנות, להרגיש את מה שקורה ולצעוק את זה במוסיקה. תמיד יש מקום לזה."

וכשעובדים על חומרים, איך מבטאים את הרעיונות הטקסטואליים ושברי המחשבות בתוך המוסיקה?

נמרוד: "ספציפית באלבום הנוכחי, אלו היו הרבה דברים שנאספו במהלך תקופה ארוכה, שברי ג'אמים, מתוכם ליקטנו את הרעיונות עד שהכל התחבר לסיפור שלם, לאלבום."

באיזה לוקיישן תעדיפו להופיע: באולפן, במועדון עירוני דחוס או בפסטיבל פתוח?

בועז: "אני אוהב מועדונים דחוסים. אנרגיות גבוהות, כל העיניים עליך, הקהל קרוב, אנחנו קרובים."

(אורן ונמרוד מהנהנים בהסכמה)

גיאחה כתב ב2011 ש"אף על פי שמדובר באלבום בכורה, הלהקה הזו הקליטה חומרים לעשרות אלבומים, בכל פעם חוזרת על אותו הסיפור: מקליטה, משנה, מעדכנת, גונזת, ממשיכה הלאה. יום אחד, אחרי שהלהקה העצומה הזו תזכה להערכה ולקהל הראויים לה, אולי נזכה לקבל בוקס-סט של כל החומרים שנגנזו בתחילת הדרך". מה עולה בגורל הרעיונות והקטעים הגנוזים שהוקלטו במהלך השנים, הם ממשיכים לצוץ מדי פעם בג'אמים (או בהופעות)?

אורן: "בדיוק לבארבי חשבנו לעשות שני קטעים שלא שוחררו, ואז חשבנו לעשות הופעה שלמה של קטעים כאלו."

בועז: "מדי פעם מגיח רעיון מהעבר ואנחנו מרגישים שזה הטיימינג הנכון, ולפעמים בהופעות אנחנו רוצים לנגן איזה קטע בן שבע שנים שמעולם לא הקלטנו".

אורן: "לפני שנמרוד ודניאלה הצטרפו היינו בתהליך הקלטת אלבום אחר, שהיה כתוב ומוכן, ולפניו היה לנו מאגר של קטעים שעבר מפרק אחד לפרק השני. יש לנו המון חומר שמעולם לא הוקלט ולא נוגן לייב, אבל מדי פעם הוא צץ".

ומה לגבי האלבומים המוקלטים שלא יצאו? אני זוכר דיבור על אלבום מוכן מברלין ב-2013.

אורן: "אתה יותר מעודכן ממני! כן, זה אמור לצאת בהמשך."

אחד האלמנטים הכי מרשימים ביצירה שלכם בעיני, הוא הדרך בה הנגינה מתחדדת עם כל אלבום שעובר, מה שבולט במיוחד בגרסאות החדשות לקטעים מוכרים. במקרים אחרים מדובר בגרסאות אגרסיביות משמעותית מבעבר, אך אחד משיאי האלבום החדש הוא הביצוע ל-Dispatcher מהאלבום הקודם, שהפך אווירתי, אפילו רקיד. מה גורם לכם לשוב אל אותם הקטעים ולתקוף אותם מזווית אחרת?

נמרוד: "ספציפית באלבום הזה, הרגשנו סיפור ועלילה, אבל לפעמים זה פשוט הדבר המתאים – לנגן את אותו הקטע באינטרפרטציה אחרת, ליצוק את התוכן כשהוא מתאים לסיפור שאנחנו רוצים לספר. במקרה של Dispatcher, הפעם ניגנו אותו בצורה שדומה הרבה יותר להופעות החיות.״

The Fall מרגיש אוורירי יותר מקודמיו והקטע האחרון, Music for the sun, בולט בכך במיוחד – נשמע כמו פרק חדש לחלוטין ברפרטואר של הפינגרז. תוכלו להרחיב עליו?

אורן: "Music For The Sun מרגיש כמו הסיומת של האלבום, זו היתה המטרה שלו. זה קטע שעבר הרבה גלגולים, ניסינו לנגן אותו בכל מיני צורות ובשנה-שנתיים האחרונות הוא התגבש מלופ, חתיכה מתוכו, לתוך קטע. הוא הרגיש כמו סוף פרק וסיומת של תקופה."

אחרי ארבעה אלבומים ששוחררו בתוך חמישה-עשר חודשים, כשהרביעי הוקלט ביום אחד בניו יורק, האלבום החמישי שוחרר לאחר עשרים ותשעה חודשים. מה נשתנה?

אורן: "כשהתחלנו להקליט אלבומים, זה היה בליץ של סשנים, ואחר כך היו טורים והיינו עסוקים בכל מיני עניינים אחרים, אז לפתע לא היה זמן להוציא אלבום. לקח לזה להבשיל."

נמרוד: "רצינו לקחת את הזמן והמרחב להקליט את האלבום, בלי לחץ של זמנים, להקליט רק כשצריך."

אורן: "זה אלבום אולפן לפי הספר. כולו הוקלט פה (אולפני אנובה, א.ס.)"

כשגיליתי אתכם בסוף 2011, עם שני האלבומים הראשונים וההופעה המטורפת בבלוק, זה הרגיש שונה לחלוטין מכל דבר אחר ששמעתי עד אז. לקחתם הכל למקסימום. במקביל אלי, בתחילת דרככם כלהקה נראה שהקהל הישראלי התקשה להכיל מוסיקה אינסטרומנטלית שונה, אך בשנים האחרונות נדמה שלהקה לא חייבת להתבסס על סולן דומיננטי, אם בכלל, וכך נפתחו השערים (או האוזניים) בפני להקות אינסטרומנטליות "אחרות": טטרן, ליירז, להקות רו טייפס השונות, ועוד. מה דעתכם על התופעה?

בועז: "זו היתה הופעה קיצונית, בבלוק."

אורן: "זה אדיר, אם הצלחנו להכניס זווית חדשה למאזינים, אבל מוסיקה אינסטרומנטלית היתה ותהיה, היא פה כדי להשאר. אתה יודע, הפורמט של שירים הוא די חדש."

בשנתיים האחרונות ערכתם ארבעה טורים במזרח. כמה מילים על החוויה של טור אינטנסיבי בתרבות אחרת?

נמרוד: "אחלה חוויה, זה שונה מכל מה שהכרנו"

אורן: "זו טריטוריה שאתה לא מכיר, התרבות שונה לחלוטין. אתה לא יכול לתקשר איתם, חי בבועה. אני חושב שזה מתאים לנו."

איך מגיב הקהל בסין ובהודו, לעומת הקהל המערבי?

בועז: "אני אהבתי את הקהל בסין והודו, אתה מרגיש מאוד פתוח ונקי איתם. הם מאוד סקרנים, רוצים לחוות איתך ביחד את החוויה, פתוחים לזה מאוד. לא משנה אם זה קהל של מטאל, בוליווד. זו מנטליות שאנחנו לא באמת מכירים, הם מאופקים אבל פתוחים מאוד, מקשיבים. אתה מרגיש שהם לגמרי איתך."

בעבר הופעתם עם מנעד רחב מאוד של אמנים ומוסיקאים בארץ: פלד, אבי בללי, איל תלמודי, יוסי פיין, מריה קונג ואחרים. יש אמן כלשהו שהייתם רוצים לעבוד איתו?

אורן: "אביתר בנאי"

נמרוד: "ושי צברי"

מה צופן לכם העתיד? כבר חושבים על האלבום הבא?

אורן: "ממשיכים לעשות מוסיקה. האלבום הבא כבר חושב עלינו".

Tiny Fingers ישיקו את The Fall ב12.8 בבארבי בתל אביב. (צילום: נועה מגר)