אל השחרור ומעבר לו
איך יודעים שבא אביב? מסתכלים סביב סביב כמובן ואז רואים את אימא מחפשת את המתכון של סבתא לקניידלעך, את הפיד מתמלא באיוונטים למסיבות שנועדו לחגוג את החירות שאין לנו ואת אתרי המוזיקה מתרגשים וגועשים לקראת שלל האלבומים שיוצאים לכבוד החג. כלומר, כולנו חוגגים את שחרור הקניידלעך והמוזיקה מארץ מצרים ואת יציאתם מעבדות לחירות.
אחרי שגילינו שבא אביב, הוצאנו את ההגדות מהבוידעם ווידאנו טוב טוב שיהיה לנו מה לאכול, אפשר להתעסק במה שחשוב באמת – מוזיקה. האמת היא שזה רק תירוץ לספר לכם כמה אלבומים יפים גיליתי בנסיון להתחמק מסידור החדר, הבית והחיים בכלל בטענה שאני עושה סדר במוזיקה ובה בעת מגלה מוזיקאים חדשים. דעו לכם זאת, סדר וגילוי הם חשובים מאוד, אחרת איך תדע המוזיקה שהיא יצאה מעבדות לחירות?
זה הזמן לספר שיש לי משחק. הוא הולך ככה – אני מבקשת מאנשים שיבחרו אות, נכנסת לBandcamp ובוחרת את המדינה\עיר ששמה מתחיל באות שנתנו לי. שיחקתי בו לא מזמן והאדם שביקשתי ממנו, נתן לי את פולין (כמה לא צפוי), מה שהוביל אותי אל שני האלבומים הבאים:
הראשון הוא "Repolished Jazz", אלבומם האחרון של הרכב הג'אז הפולני Jazzpospotila, המורכב מארבעה נגנים: סטפן נובקובסקי (קונטרבס), ווייטק אולקיאסק (פרקשנס), מיכאל פרזוורה טטמאייר (גיטרה) ומיכאל זלאסקי (קלידים). הייחוד שלהם נובע מהעובדה שהם מתארים את העולם דרך המוזיקה וללא מילים, בדומה לארבע העונות של ויואלדי. הלחנים שלהם מתהדרים בהמשכיות מחד ושינויים מאידך.
אם אתם רוצים משהו להתחיל ממנו, אז "Insects" (שמופיע בגרסא קצת יותר ארוכה גם באלבומם הקודם "Almost Splendid") הוא דרך נהדרת. הקטע טומן בחובו את כל הלילות בכל העולם, החל בשיירות הנמלים המיוצגות על ידי הקלידים, דרך רעשים השמורים אך ורק ללילה וכלה בשינה טרופה. ההבדל העיקרי בין שתי הגרסאות הוא העובדה שבזו הראשונה נוספו גם קולות בכיו של תינוק, רוח נושבת ומעין שאגה שנשמעת כמו המפלצת מתחת למיטה. שתי הגרסאות הן בעצם שילוב בין "Sandman" ליצירות של אדגר אלן פו – מבעיתות ומרתקות כאחת.
השני הוא האלבום "Poetry about the point" של הרכב הרוק-קלאסי-אלטרנטיב הפולני Hanimal בו חברים חמישה נגנים: הניה מלרובסקה (שירה ואקוסטית), אסיה קומורובסקה (שירה וכינור), מתיאוש שמריי (גיטרות), דניס דוביאלה (בס) ו-וויטק לוברטוביץ (פרקשנס).
ההקשבה לו דומה לנסיעה ברכבת – מבלי משים אתם כבר בשיר החמישי, לא מבינים לאן נעלמו כל כך הרבה נופים וצלילים. אל תבינו לא נכון, לא מדובר באלבום שבו הכל נשמע אותו דבר, אלא להפך – מדובר באלבום בעל שילוב נדיר של הרמוניה וגיוון.
"Stories of chivalry and passion", השיר הראשון באלבום, הוא התחנה הראשונה והשיר שממחיש את הרכבת בצורה הטובה ביותר – הוא מתחיל בשקשוק הרכבת ונגינת כינור וממשיך אל עבר פסטיבל שלם של צבעים, צלילים ותחנות. אני יכולה להגיד בכנות שזה השיר האהוב עליי באלבום וזה שגרם לי להמשיך ולשמוע אותו שוב ושוב.
אחרי שעברנו את יציאת מצרים ויציאת פולין, הגיע הזמן לחזור ארצה, אל ארץ כנען הלא היא ישראל, אל תטעו – אין כאן משום הצהרה פוליטית. הסיבה שהשתמשתי דווקא בשם זה היא כי השם "אבות ישורון" תמיד מעלה בראשי את ארץ זו. אבות ישורון הוא משורר שאת שירתו קשה להגדיר ועוד יותר קשה להלחין. לכן כששמעתי לראשונה על האלבום "טוב שהעולם גדול ואני יכול ללכת" בהפקת ערן ויץ לפני כחודשיים, ניגשתי אליו בהיסוס מה. ויץ לקח עליו אתגר גדול בהפקת האלבום ובהלחנת חומריו של ישורון.
האלבום, ממש כמו שיריו של ישורון דורש התמקדות מלאה, צלילה אל נבכי הצלילים והמילים תוך נשימה עמוקה ושמירה על שיווי משקל. הלחנים בו, עומדים באומץ רב אל מול המשקל המיוחד בו השתמש ישורון בשיריו, כמו אדם העומד אל מול הוריקן ואינו מוכן לזוז ימין ושמאל.
לא סתם, ישורון הוא אחד המשוררים הכי פחות מולחנים שלנו, השירה שלו מעמידה כלבי שמירה בכניסה ומכריחה אותך לטפס אל מעלה ההר. החבורה הזו בהנהגת ערן ויץ, כרמי זיסאפל ושי צברי, לא רק שהבריחה את הכלבים וטיפסה אל ראש ההר אלא גם נכנסה אל תוך נפשו של ישורון והוציאה משם את האלבום הזה שכל כולו נבירה מוזיקלית בנבכי שירתו מלאת המחסומים והחסמים.
אם יש אלבום שראוי לקשב מרגע זה ועד האינסוף, זה כנראה האלבום הזה ולא רק בגלל שכאמור, הצליחו לפצח במעט את החסמים והמחסומים שהעמיד להם, אלא גם ובעיקר שהאלבום מגלם בתוכו את עצם הלוז של ישורון ומעט מעצמות הלוז של כל השותפים לו.
ניסיתי לחשוב הרבה על הסיבה לשמה בחרתי לכתוב על שלושת האלבומים האלו, דווקא עכשיו כשהכל מנסים לנכס לעצמם איחולי מודעות, חירות ושחרור העם והעולם, אבל אני לא בטוחה שהיא קיימת. משהו בהם התיישב לי טוב עם המונח הזה – חירות, עם המסע המתמיד בחיפוש אחריה, הידיים הריקות, הרגליים הכואבות והאדם המחפש משמעות שתגאל אותו מייסורי השחרור החמקמק.
יש בשלושתם משהו שפורש בפניך אין ספור דרכים שונות להקשיב להם ולהבין אותם, אין ספור דרכים מוזיקליות ללכת בהן ומכריח אותך להתחיל ללכת ולמצוא איזו דרך שתהא נכונה ולדבוק בה, אלא שזה לא מספיק. שלושתם לא רק מכריחים למצוא דרך, אלא גם מכריחים אותך לעמוד על המשמר, להיות קשוב, מוכן ונכון לפנות ימין ושמאל אל עבר דרך אחרת על כל המשתמע מכך, בלי הכנות מוקדמות ובלי הסברים. הם דורשים ממך לעמוד אל מול עצמך ולבחור לבד, הראשון בגלל ריבוי הצלילים שבו, השני בגלל האיבוד שבו והשלישי בגלל השירה שבו, להיות אחראי וריבון, ללא אב או אם, או מנהיג שיכעס וילטף ויעניש. המון חופש טמון בהם וחופש הוא מה שאנחנו הולכים בשבילו במדבר כבר יותר מארבעים שנה.
(צילום: רפליקת פעמון החירות בוושינגטון הבירה, Morriswa)
