טורי איימוס - Sixsteen Shades of Blue

טורי איימוס – Sixsteen Shades of Blue

כשהבוסנדורפר בוכה

שיר חדש לטורי איימוס. אני לוחצת על כפתור הפליי בחשש, מנמיכה ציפיות. מאז Flavor, שהיה יותר הפקת אופנה מכל דבר אחר, איבדתי עניין בטורי. הרפתקאותיה התיאטרליות עם נסיכות אור למיניהן נראו לי משעממות. איפה איימוס שכל תו שלה היה עניין של חיים ומוות? שכל סיפור שלה בער ממסתורין וכעס ומיניות וטירוף?

מה שנשאר זה רק ערימות של מניירות.

האצבעות שלה משייטות על הפסנתר באותו בטחון מוכר, אבל הן משועבדות ללחן שטוח וחסר השראה. לאורך השיר מגיחים אפקטים מגוחכים שאמורים לקשט את השיר ורק מחבלים בו. איימוס של פעם, של שבעת האלבומים הראשונים (עד ל Scarlet's Walk), הייתה לועגת לקשקושים כאלו.

בדיאלוג פנימי של טורי עם עצמה אני שומעת אותה מרוצה מהשיר הזה. כמפיקה, היא נטולת ביקורת עצמית: כבר ב Scarlet's Walk ההפקה שלה הייתה בלתי מלוטשת ורפטטיבית. ואני תוהה אם היא בכלל מקשיבה למוזיקה חדשה, כי בהפקה אין שום זכר לזה, רק לחיקוי של חיקוי של המוזיקה שהיא עשתה פעם. ואני נזכרת באיימוס של תקופת Under the Pink שהאלבום האהוב עליה היה The Downward Spiral של NIN שיצא אז. והמילים מספרות על אישה שנרמסת עוד מילדות על ידי החברה, לכאורה ביקורת חזקה אבל למעשה די ריקה מתוכן, והיא אומרת

I am now too old to play

וזה כנראה אומר הכל.

שום בשורה לא תבוא יותר מטורי איימוס, ובמשפט הזה יש מספיק כדי לשבור לי את הלב.