האיחוד של אומללה - הופעת החימום החשובה בחיי

האיחוד של אומללה – הופעת החימום החשובה בחיי

מודה ומתוודה: חיכיתי לאיחוד של אומללה יותר מאשר ההופעה שלשמה הוא נערך, אוף מונטריאול בישראל. כבודו של קווין ברנס במקומו מונח, אך מערכת היחסים שלי עם אומללה ארוכה וחשובה בהרבה ממערכת היחסים עם החבורה מג'ורג'יה.

היא התחילה ב-2010 אבל הפכה ב-2011 לסיפור אהבה ממש, עם אלבום הבכורה StandGoShowShout. אהבתי אז בארץ בעיקר להקה אחת, Lorena B, שנשמעה (ונראתה) מעולה אבל הייתה מעט אלקטרונית מידי לטעם שלי דאז. אומללה נכנסו בול למשבצת. הם שרו באנגלית, היה לי כיף לא נורמלי להאזין להם ולהרגיש מתוחכם, ושמעו את הגיטרות שלהם כמו שלא שמעו בלורנה בי. בתוך כמה חודשים החלפתי נאמנות וכששאלו אותי מי הלהקה הישראלית שאני הכי אוהב, יריתי, נפוח מחשיבות עצמית, ״אומללה! מה, אתם לא מכירים?״.

 

ראיתי אותם לייב מעט מידי. צוללת, בארבי, אולי עוד צוללת. ההופעות מתערבבות לי בראש לאיזשהו בליל אנרגטי שאני זוכר מתוכו בעיקר שברי רגעים. הקהל צועק בטירוף ״I Don't Know״ ב-My PDF Files. ג'וזף מסתחרר ורוקד בחלל הקטן מידי של הצוללת הצהובה בירושלים. מופע חימום של Cannons (אז קראו להם אחרת), בחורה בשיער אדום, כמה צלמים וילדים משולהבים (הייתי בינהם), קהל אדוק. מ-0 ל-100 קמ״ש בעשר שניות, או פחות. לחץ מהסוג הטוב.

Umlala Reunion 2014 @ Barby. By: Yael Volovelskyאני זוכר שהרגשתי חלק ממשהו. לא סתם משהו טוב, או עדכני, או מיוחד. משהו נכון. קראתי את הביקורת של עינב שיף ב״וואלה״ ולמרות שלא ידעתי אז מה זה פיצ'פורק או מי אלה מינימל קומפקט, יכלתי להישבע באמא שלי שכל מילה בטקסט ההוא נכונה. הייתי ילד בן 15 בערך, עם אפס ידע והרבה תיאבון. זה היה שנתיים אחרי שגיליתי את הביטלס, בדיוק סיימתי לבלוע את הרוק הקלאסי של שנות ה-60 וה-70, ורציתי הכי רחוק שאפשר. רציתי משהו שיתן לי להרגיש חלק ממהפכה חדשה. אומללה סימלו את המפכה הפרטית הזאת שלי, באנגלית שחלמתי שתהיה לי. הם היו אלילים מבחינתי.

ואז ההופעה היא בבארבי, הפרידה. זה היה בדצמבר 2011, קצת אחרי היומולדת של אחותי שבקושי זכרתי מרוב התרגשות. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבארבי ואני אפילו לא זוכר מה אמרתי להורים כדי שאוכל לצאת לת״א. אני זוכר שנגמרה ההופעה (ג'וזף צעק משהו עם הפרידה? הכל מעורבב) ואמרתי לעצמו יא אללה ערן, מה תעשה הלאה?

DSC_0260-1והחיים המשיכו. האמת היא ששום דבר נורא לא קרה. קצת אחרי אותה תקופה התאהבתי ברדיוהד (מערכת יחסים יציבה ואוהבת מאז, לפחות מצידי) והתחלתי לחקור את הרוק האלטרנטיבי של שני העשורים האחרונים. אז נכון, לפני כל חשיפת ליינאפ לאינדינגב דיברנו
על איחוד לאומללה והיינו בטוחים שהנה זהו עכשיו זה קורה וכשג'וזף התחיל פרויקט חדש (We Are Man) אמרנו ״טוב, לפחות זה״. כשהובטח אי.פי חדש לפני כמה חודשים התרגשנו. ״הנה הם חוזרים״, אמרנו, אבל הם לא חזרו.

וזהו. Fast Forward ללפני כמה שבועות, אוף מונטריאול באים לארץ ואומללה מחממים אותם ואפילו יש שיר חדש, Not Blocked In Our Country. ציפיה דרוכה, בקבוקי מים מסודרים יפה על הבמה ואיזשהו רחש שבקהל – שמעתם שאומללה מחממים? ואז הם עולים והקהל מתלהב, אבל עוד לא באקסטזה שאני מרגיש בפנים. וג'וזף שואל מי מכיר אותם בקהל וכמעט כל היידים מורמות למעלה. אחד אחרי השני הם עושים את השירים ההם מאז, עם עצירה נהדרת בUnqualified Sailor (ג'וזף קורא לו Sailing), ואני מצלם באייפון כי כמו דביל לא הבאתי את המצלמה שלי וב-All The Ways אני מאבד את הפאסון, עוזב הכל ופשוט מתחיל לקפוץ הכי גבוה שאפשר.

אומללה הזדקנו. זאת האמת והיא בלתי נמנעת. האמת היא שגם אנחנו כבר לא ילדים, או לפחות פחות ילדים. וזה היה חימום מצויין, אם כי קצת עייף – וזאת בכל זאת החוויה הכי טובה שלי בחודש האחרון. ועדיין, אי אפשר שלא לחשוב על הפספוס. אומללה יכלו, אני באמת מאמין, להיות הדבר הכי גדול שיצא מהמדינה הזאת. בזמן שאסף אבידן מופיע בפסטיבלים בינוניים-גדולים באירופה, הם כבר היו צריכים למכור מיליוני עותקים ולהיות בדרך לאלבום שלישי, או רביעי, ולבוא לעשות פה איזה ביקור באיצטדיון רמת גן או על במת הקוף באינדינגב, כמו אז.

איכשהו זה לא קרה וזה לא משנה למה. אומללה של 2014 אומנם עייפים, אבל הם גם יכולים להיות מרוצים. בעולמי הפרטי, כמו גם בעולמם של רבים אחרים, אומללה נשארו זיכרון מתוק. עונת 2010-2011, טיולים בירושלים וגילוי עצמי. אומללה הם פסקול ההתבגרות שלי, והופעת האיחוד שלהם, בתזמון כה קרוב ליומולדת 18, היא שיר פרידה מאותה התבגרות. לחיי אומללה, ולחיי הופעת החימום החשובה בחיי. (צילום: יעל וולובלסקי)