35 שנה ל-Unknown Pleasures

35 שנה ל-Unknown Pleasures

35 שנה בדיוק עברו מאז שיצא Unknown Pleasure, אלבומם הראשון של ג'וי דיויזיון. איך אפשר להתחיל ולהסביר בכלל את החיבור שלי ללהקה הזאת? הרי במרוצת השנים התאהבתי ואהבתי המון להקות ואומנים: מזפלין ועד לנשיונל, מהדלתות ועד לארקייד פייר, מסוזי ועד פי ג'יי, מפרנסיס השחור עד ג'ק הלבן, מפורטיס ועד סחרוף. אפילו בתקופת נעוריי, תקופת אהבתי לפאנק וגל חדש (שהיה כבר קצת ישן כשהגעתי אליו) כללה ספריית התקליטים האהובים שלי אומנים רבים: מהקיור ועד לסיסטרס אוף מרסי, מניק קייב ועד לפד גאדג'ט, מ… בסדר, אני מפסיק – מניח שהמסר הובן. לכאורה ג'וי דיויז'יון הייתה עוד אחת ברשימת האהובים. לכאורה.

ובכל זאת, כבר אז אפילו הקרובים אליי קישרו אותי דווקא אליה. וכשבמועדון האפל התחיל לנגן שיר שלהם פרצופים היו מופנים אליי. לא ברור לגמרי למה. אולי זה הפוסטר של איאן קרטיס יושב עם ראש מורכן וסיגריה ביד שהיה תלוי לי על הקיר, אולי כי קניתי כל אלבום שלהם שהיה בנמצא ואולי כי הלכתי עם חולצת הלהקה בערך שנתיים רצוף (תרגעו, כיבסתי אותה במהלך התקופה. אפילו פעמיים).

אני מנסה להיזכר ולהבין מה גרם לי להתחבר אליהם כל כך (וגם לאיפה נעלמה החולצה הזאת לעזאזל). הרי אף פעם לא טענתי שהם הלהקה הגדולה ביותר מוזיקלית, שאחד השירים שלהם הוא הטוב ביותר אי פעם או שאיאן קרטיס זז כמו ג'אגר. ובכל זאת הזיהוי, החיבור, הנוסטלגיה היא איתם ופחות עם אחרים. חופר ומתעקש עם עצמי להבין בכל זאת ולאט לאט מחלחלת ההכרה שהחיבור נובע ממקומות עמוקים יותר מהאזניים, העיניים או אפילו מהמוח והלב. ג'וי דיויז'יון בשבילי מסמלים התרסה ואמת וכאב. מהצעקות של איאן קרטיס בTransmission דרך התופים המתכתיים בShe’s Lost Control המופלא אל הגיטרות המנסרות בDisorder.

קצת עצוב לחשוב שזה מה שחוויתי והרגשתי באותה התקופה. כאב ורצון למרד, צורך להתריס ולהוציא החוצה בלי שבאמת יכול. מין שילוב קשה של גיל התבגרות ותקופה אישית לא פשוטה (הסיפור המלא, כולל הגזמות בכוכב נולד 14). ומצד שני, משמח להיזכר שיש להקות כאלו, אומנים כאלו, מוזיקה כזאת, שמאפשרת להוציא ולשחרר, גם אם זה רק באמצעות השמיעה. שיש יוצרים זמרים כאלו שיודעים להביע את הכאב בצורה הכי חדה אמיתית וכנה שיש וגורמים לך להזדהות ולהרגשה כאילו הצעקה שלהם, השחרור שלהם הוא בעצם גם שלך ובשבילך.

35 שנה בדיוק עברו מאז שיצא Unknown Pleasure, אלבומם הראשון של ג'וי דיויזיון. הלהקה הוציאה עוד אלבום אחד שנה לאחר מכן והתפרקה בעקבות התאבדות הסולן והיוצר איאן קרטיס. אחרי המוות והפירוק יתר החברים: ברנרד סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס, הקימו את ניו אורדר שהייתה אחת הלהקות המשפיעות של השמונים בייחוד לגבי שילוב של אלקטרוניקה ברוק.

35 שנה בדיוק עברו מאז שיצא Unknown Pleasures, אלבום שלקח לעולם המוסיקה זמן רב לעכל ושנים רבות עברו עד שהבינו את האיכויות שלו ואת החשיבות שלו למוזיקה. אלבום שאולי לא שינה את העולם אבל בהחלט שינה את העולם שלי. ואם לשפוט לפי המחירים בהם נמכרים תקליטים של הלהקה אז כנראה שעולמות של אחרים גם כן. אז מזל טוב על התאריך, R.I.P לאיאן קרטיס – ותודה.