מריקה האקמן - We Slept At Last (ביקורת אלבום)

מריקה האקמן – We Slept At Last (ביקורת אלבום)

שמעתי את מריקה האקמן בפעם הראשונה ב-2013, כשהוציאה את סינגל הבכורה מתוך ה-EP השני שלה, That Iron Taste. משהו שם ריתק אותי. הקול הרך, המראה הנורדי, השילוב בין פולק ואלקטרוניקה. לכאורה, שום דבר בזה לא מרתק – שמענו כבר אינספור זמרות ענוגות שרות פולק גיטרות בריטי, וההשוואה המתבקשת היא ללורה מארלינג, שאפשר למצוא כמה וכמה קווים מקבילים בינה לבין הקאמן. אבל בזמן שמארלינג הוציאה אלבום אחר אלבום (החמישי שלה יוצא בחודש הבא), הקאמן נתנה למוזיקה שלה להתבשל יותר זמן. היא הוציאה שלושה EPs ואלבום קאברים אחד (כמו הקאבר המופלא הזה לג'ואנה ניוסום), ועולם האינדי כסס ציפורניים לקראת אלבום הבכורה המלא שלה. והנה הוא נחת עלינו, וכולו הבטחה ממומשת אחת גדולה.

השיר שפותח את האלבום, Drown, הוא שיר אהבה תובעני במקצת. האקמן שרה בו – I'd choke on you if I could. גם הקליפ שלו לא עושה חיים קלים לצופה. האקמן עוסקת פה בסוג אחר של רומנטיקה, אבל אי אפשר שלא להתהפנט למילים האלה כשהן מגיעות מהפה שלה. דווקא מכיוון שהיא שרה אותן כל כך בפשטות, בלי קישוטים ובלי הפקה מטורפת מאחוריה, הן נכנסות מהאוזן ומגיעות ללב. וכזה הוא כל האלבום – אמנם הוא לא נשאר רק במחוזות הפולק הרך אלא משלב גם קצת אלקטרוניקה ורוק (סגנון שאם מתעקשים להגדיר אותו אפשר לקרוא לו Nu-folk), אבל הוא משאיר את המאזין מרוכז מספיק בהרמוניה ובליריקה מבלי להעמיס עליו.

בשיר הבא, Before I Sleep, האקמן מרפררת למשורר רוברט פרוסט; בשיר שאחריו, Ophelia, לשייקספיר. היא מכניסה אותנו לעולם ההשפעות שלה וזו עוד רק ההתחלה. בהחלט פותח את התיאבון לשמוע את השירים שיגיעו בהמשך.

שיר שמדגים היטב את הקישור שהאקמן עושה בין פולק לרוק הוא Open Wide, שאפשר לשמוע בו השפעות ברורות של רוק משנות ה-90. האקמן בת 23, והגיוני שהיא שמעה רוק מהסוג הזה בדיוק כשהטעם המוזיקלי שלה התחיל להתעצב. הריף של הגיטרה נוכח אבל לא מעיק, וקשה להוציא אותו מהראש ברגע שמאזינים לשיר כמה פעמים. השיר הבא, Skin, הוא שיתוף פעולה יפהפה עם זמר בריטי צעיר נוסף, Sivu, שהוציא את אלבום הבכורה שלו בשנה שעברה. גם בשיר הזה האקמן משתמשת בדימויים פיזיים ומטרידים מעט על מנת לבטא אהבה:

I'm jealous of your neck

That narrow porcelain plinth of flesh

It gets to hold your head

And I'd rather perform the task instead

I'll use my hands

ואי אפשר לא להאמין לה. אבל גם כשמאמינים לה, זה לא הופך את השיר הזה למאיים, אלא רק ליפה יותר. ובעצם, אולי זה דווקא ביטוי לאהבה הכי טובה ויפה שיכולה להיות, גדולה כל כך שהיא כבר מעבירה אותך על דעתך.

השיר הבא, Claude's Girl, מושפע מיצירה של המלחין קלוד דבוסי בשם La fille aux cheveux de lin. וכך, האקמן נעה בקלילות בין הגיטרות לבין המוזיקה הקלאסית, בין המילים שמבטאות שברון לב לבין פנייה אישית ויפה כל כך: Turn off my mind, I beg you. ואם בשירים הקודמים היה צריך להאמין לה, פה כבר ממש מזדהים איתה. כולנו שכבנו במיטה בלילה ופשוט לא הצלחנו לכבות את המחשבות.

שלושת השירים הבאים באלבום מהווים מבחינתי את השיא שלו. לא משנה כמה אכתוב על מילים מתוחכמות ועל השפעות שונות ומשונות – מה שקונה אותי בסופו של דבר זו מוזיקה מלודית, הרמונית, כזו שאפשר לשיר. כזו שמהלך התווים בה עושה לי צמרמורת. וכאלה בדיוק שלושת השירים שמגיעים אחד אחרי השני, בלי אזהרה: Animal Fear, אחד הסינגלים שרק הגביר את הציפייה שלי לאלבום, ושהאקמן הסבירה שעוסק בהתמודדות עם השדים האישיים שלנו; In Words המכשף; ו-Monday Afternoon שהוא למעשה גרסה מחודשת של שיר ישן של האקמן בשם Here I Lie. אפשר לשמוע בו אלמנטים שאופייניים יותר לחומרים הקודמים שלה, כמו החליל הקלטי והעיסוק בנושאים שקשורים לטבע.

Undone, Undress ממשיך בקו של הכתיבה על הגוף, ובו מגיע כנראה לשיאו השימוש בדימויים מטרידים: I'll be here when you can't breathe, Waiting patient, silently, האקמן שרה. זה אחד השירים שפחות תפסו אותי באלבום, אבל אחריו מגיעים שני השירים האחרונים, שניהם יפים כל כך שלא רוצים שהאלבום ייגמר בכלל. Next Year הוא מלאכת מחשבת של שכבות והרמוניות, של כלים וקולות. השיר האחרון באלבום הוא Let Me In, שיש בו פריטה פשוטה ו"פולקית" על הגיטרה אבל גם שוב שימוש באלקטרוניקה ובהכפלת קולות, והוא סוגר את האלבום ביותר ממובן אחד. מופיעה בו השורה שמשמשת לשם האלבום: "Heaving on the grass, gasping at the air, the sky went dark, the fire broke upon, we slept at last." ובאמת יש בו משהו ישנוני ומרגיע, מין תחושה ששמורה רק לאלבומים יפים כאלה.

אני יודעת שחלק מהאנשים ימצאו את האלבום הזה משעמם, שיגידו שהאקמן לא מחדשת כלום. ובאיזשהו מקום זה נכון. אין פה פריצת דרך, אבל זה פשוט אלבום כל כך יפה. אין בו תצוגה של קול גדול או מוזיקליות שלא שמענו קודם, אבל לעתים האוזן דורשת רק את זה: מוזיקה שהיופי שלה הוא בפשטות שלה. וזה בדיוק מה שהאלבום הזה מציע, עם קצת ערך מוסף.