היוש

יוני ליבנה – אל מכרות הסוכר (ביקורת אלבום + ראיון)

כשקיבלתי את ההודעה על אלבום הבכורה של הזמר יוני ליבנה הייתי סקפטי. כמה פעמים שמענו הבטחה שאלבום הוא "ממתק פופ" וכמה פעמים קיבלנו עוד ניסיון לא ברור לעשות פופ בעברית? גם הפעם התחלתי להאזין ומשהו לא עבד שם בהתחלה מבחינתי. השיר הראשון נשמע לי קצת כמו "שלומי שבן פוגש מוזיקה אלקטרונית", לא דבר רע כשלעצמו, אבל ממש לא הבטחת פופ. גם השיר השני, הללא ספק חמוד, לא השאיר חותם מיוחד.

ואז הגיע השיר השלישי, "היכנעי" ונתפסתי. 2 שניות לתוך השיר הרמתי את הראש בריכוז ודקה וחצי לתוך השיר מצאתי את עצמי מתחיל לזמזם. הפקה מעניינת, סאונד חם אבל עם הרבה דיסטנס, טקסט מצויין ולחן אנרגטי. בינגו.

משם הדברים המשיכו כמו שצריך. "כדורי שינה", שגם זכה לקליפ לא מזמן, הוא פופ חכם ולא להיטי עם טקסט כואב ונוגע. "אתה נותן לי מתנה כדורי שינה // ואני נותן לך לבוא לישון". משם ממשיכים ל"קוריאה" השנון ואז ל"אלנבי 40", אולי השיר הטוב באלבום. ליבנה לוקח את מילותיה של המשוררת לורן מילק מתוך החוברת "שירון המהפכה" והופך אותן ללהיט פופ אמיתי וחכם, מצרך נדיר במחוזותינו ללא ספק.

ליבנה מצליח במיוחד בפעמים השנייה והשלישית. ככל שאני מאזין לאלבום יותר, אני נהנה יותר גם משירים שפחות תפסו אותי בהתחלה. "גלויות" ("אתה שולח לי תמונות עירום בדואר // אני מחזיר לך התחכמויות"), שיר קסום שהרגיש לי בהתחלה לא שייך, מסתדר בדיוק במקום. בשיר הזה, כמו באחרים, ראוי לשבח את משחקי המילים היפים שיש באלבום הזה בשפע.

"אל מכרות הסוכר" נגמר אחרי 8 שירים בלי טעם מיוחד של עוד – הוא שלם בפני עצמו, עם מינון מדויק מכל דבר – קצת להיטי פופ, קצת בלדות אישיות, קצת לא זה ולא זה. זה אלבום פופ שפוגש יותר את אביתר בנאי מאשר את הפופ העולמי, וזאת אחת מנקודות החוזק שלו. בלי  להתפשר בסטנדרטים הפקתיים או מוזיקליים, יוני ליבנה עושה פופ מקומי באופן מובהק. פעם הבאה שמישהו אומר לכם שאין פופ ישראלי איכותי, פשוט תשלחו לו את האלבום הזה. זה כבר ישתיק אותו, ל-28 דקות לפחות.

היי יוני! קודם כל תודה על הראיון. בוא נתחיל – בחלק מהשירים יש שילוב מעניין בין סאונד מאוד אלקטרוני לבין אווירה יותר כבדה ומלנכולית (למשל 'לרקוד בלי לזוז', 'היכנעי'). איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה ולמה לדעתך זה בכל זאת עובד?

"אני חושב שלמוזיקה פופולרית יש תפקיד כפול: היא צריכה לגעת בנקודות רגישות אבל להיות הכי תקשורתית וקליטה שאפשר. השירים שלי מתארים אנשים ומצבים פגיעים. אבל המוזיקה מנסה להפוך אותם לחזקים, להוציא אותם החוצה אל העולם ואל המאזין. רציתי לקחת, למשל, מילה כמו 'היכנעי' ולשיר אותה כל כך הרבה פעמים, עטופה בהרבה קצב אלקטרוני, עד שהיא מקבלת משמעות הפוכה: קחי את המרץ והתנועה האלה ותזייני את העולם בחזרה. תיכנעי למוזיקה, אבל תשלטי בחיים שלך".

אתה ממותג כאומן פופ, אבל יהיו שיגידו שאתה נמצא בעצם בז׳אנרים אחרים. גם בחירת הטקסטים שלך לא פשוטה. מפגיעות גופניות דרך תל אביב של מטה ועד אסונות. איך משתלב הפופ הזה עם עוצמת ועומק הטקסטים?

"רון נדל, המעצב של האלבום, וחברים אחרים שלי – עודדו אותי לאורך השנים ללכת לכיוון פופי. בכלל, אני אוהב מוזיקאים שעושים כל מה שהם יכולים כדי לתפוס את המאזין, שמשתמשים בכל כלי נשק כדי שהוא ייהנה מהמוזיקה שלהם. כל עוד אתה זוכר שהתפקיד שלך כמוזיקאי הוא לגרום הנאה לאנשים, לסחוף אותם – אפשר להלביש את המטרה הזאת על כל מיני סגנונות ונושאים.

"אני מתעסק הרבה באסונות ובדימויים של אפוקליפסה וסוף העולם בגלל שאנחנו חיים בתקופה ובמקום שמפמפמים לנו, כצרכני תקשורת ואמנות, חרדה ופחד מתמידים. זאת דרך מעולה לגרום לך לקנות דברים בלי הפסקה, וזאת גם דרך להפוך אותך לבנאדם פחדן וצייתן. בגלל שפופ מתבסס על הנאה ועל עונג – הוא יכול לעשות גם דבר הפוך. להזכיר לך כמאזין שאתה יודע מה טוב בשבילך, שהחושים שלך והגוף שלך לא מטעים אותך".

אם נמשיך לדבר רגע על הטקסטים: 'העיר המלוחה' מקבילה בין תל אביב לסדום. גם ב'אלנבי 40' אתה מתייחס לעיר החטאים ובכלל נשמע שהיא מעסיקה אותך מאוד. תוכל לספר על זה קצת?

"אני מרגיש שאני חי בתקופה שמסממת אותך מכל כיוון – באורות, בצבעים, בטעמים חזקים ומוגזמים. ניסיתי להגיב לזה. תל אביב באופן כללי היא לא בדיוק מטרופולין ענקית ומחושמלת. להפך, גם היום היא נראית לי קצת כמו מין קיבוץ רומני אפור מהסבנטיז, מקום שאני מכיר בו המון פרצופים. כל גשם הכי חלש גורם לשטפונות ברחוב. כל עבודת שיפוץ בכבישים מראה לך שהעיר היא בסך הכל קצת בטון ואספלט שמונחים על שכבה עבה של חול. אנשים מלבישים המון חלומות ומשמעויות על העיר – במיוחד בישראל, שהיא מקום דתי, קהילתי ושמרני – אבל העיר עצמה היא בסך הכל תפאורה חובבנית לחלומות האלה, שתוך שנייה יכולה להתפורר".

יש באלבום שירי אהבה לנשים ('היכנעי', 'קוריאה') לערים ('העיר המלוחה'), ולגברים ('כדורי שינה', 'גלויות'). בכלל, זה אלבום מאוד רומנטי לטעמי. מאיפה כל האהבה הזאת מגיעה? זה משהו מכוון?

"שירי אהבה הם בעצם הסטנדרט של מוזיקה פופולרית. אבל בעיני, האהבה הזאת היא רק דימוי רוב הזמן. המון שירי אהבה שאני שומע מתייחסים בעצם ליחסים בין השיר או הזמר לבין מי שמקשיב להם. הצורך של זמרי פופ לפתות, לשכנע, להקסים הוא הנושא האמיתי, נדמה לי. באופן אישי, אני בנאדם מאוד תאוותן ומרוגש בחיי היומיום. לכתוב שירים יכול להיות דבר מאוד מעורר, וזה משפיע גם התוכן שלהם. אני והחבר שלי ביחד מאז שהייתי בן 19 – אבל כדי להתקרב לבני אדם חדשים, אני צריך קצת להתאהב בהם קודם. דווקא בגלל שהעולם הוא מקום כל כך מפחיד, חייבים לפרק אותו לאנשים ומקומות שאתה מאוהב בהם".

קצת על מוזיקה ועליך – אמרת בעבר שאתה מושפע ממדונה באיתה מידה שאתה מושפע מאביתר בנאי. מתי התחלת לגלות כל אחד מהם? מה מכל אחד מהם אתה לוקח איתך?
To The Sugar Mines - Yoni Livneh

"באלבום שלי ניסיתי לקחת את השיר הישראלי הרגיש, ולראות מה הוא יכול לקחת מעולמות יותר פופיים ואלקטרוניים. אני לא זוכר שדיברתי על מדונה דווקא, אבל אני מאוד מתעניין במה שהיא מייצגת ובזמרים ובזמרות שהם הצאצאים היצירתיים שלה. דמויות כמו ליידי גאגא וביונסה, למשל. מצד אחד הן מתיימרות לייצג את האאוטסיידרים, את ההומואים, את הנשים, את השחורים – אבל הן עושות את זה בצורה כוחנית מאוד, שגולשת במהירות לפולחן אישיות די פשיסטי. חלק מהן לא עומדות במטוטלת הזאת – בצורך העז לשלוט ולהיות נאהב – בריטני ספירס, למשל. מעניין אותי לראות איך הן בעצמן מתמודדות עם המנגנון האדיר שנוצר סביבן, ואם הן מצליחות לשמור על משהו אנושי באיך שהן שרות ומופיעות.

אביתר בנאי בעיני הוא מורה הדרך של מתבגרים ישראלים בשנות התשעים. הוא אולי הדוגמה הכי ייצוגית לזמר-יוצר בעברית. הוא מתאר משהו כאילו אישי ורגשי מאוד, כאילו בועתי ומנותק מהסביבה – אבל הסיפור שהוא סיפר, בטח באלבום הראשון שלו, התיישב מיד גם על תחושות כלליות, לאומיות אפילו. נדמה לי שאי אפשר להפריד בין ההלם אחרי רצח רבין והתרבות המתאבלת של נוער הנרות – לתוכן של השירים שלו. ככל שעובר הזמן, האלבום הראשון שלו נראה לי כמו הרגע שבו הפסנתר הישראלי הרגיש של סשה ארגוב ויוני רכטר מנסה להתפרק, לשבור איזה עול. המשך הדרך, מהאלבום השלישי שלו, נשמע לי כמו ניסיון לחזור הביתה, למשפחה, לסלון, לשקט".

לאיזה אלבום אתה מאזין בתקופה האחרונה?

"בעקבות המלצה של ידיד חכם, אני שומע הרבה את 'במקצבים חדשים' – אלבום ישן של עליזה גבאי, זמרת ישראלית משנות הששים, לא מאוד ידועה. האלבום שלה מנסה ולפעמים מצליח לעשות פופ עולמי בעברית. לפעמים זה נשמע נאיבי, לפעמים זה מרענן. היא עצמה זמרת מעולה".

לסיום, זה אלבום בכורה מאוד מוצלח לטעמי. אתה מכוון גבוה – פופ איכותי בעברית. נראה לי שאתה עומד בזה בגבורה לחלוטין ו'אל מכרות הסוכר' הוא לחלוטין ממתק פופ. האם אפשר להתחיל לצפות לאלבום נוסף בכיוון או שאולי תנסה כיוונים אחרים?

"תודה רבה. אני מבסוט שהמלכודת עובדת! אני עובד עכשיו עם המפיק שלי, תמיר בן חיים, על פרויקט חידוש לאלבום. פניתי לכמה זמרות ישראליות גדולות שאני מאוד אוהב, והן מקליטות ביצועים חדשים לשירים מהאלבום שלי. בדיוק סיימנו את העבודה עם רוחמה רז, שהקליטה ביצוע נהדר לשיר 'כדורי שינה', שבעצמו הוא מחווה לשיר של רוחמה, 'חלומות'. באלבום המחודש יהיו גם כמה רמיקסים לשירים שלי. אחרי שכל זה יסתיים, הייתי רוצה לחזור להקליט שירים חדשים שכבר כתבתי, בעיבודים יותר אינטימיים, ולהתבסס בעיקר על פסנתר וגיטרה. באמת הגיע הזמן שאני אכוון את הפסנתר הצ'כי שלי. אולי אני גם אתקן סוף סוף את הפדל החורק שלו".

את יוני ליבנה תוכלו לראות בהופעה ב-23/7 בשפאגט ב20:00. עד אז תוכלו להאזין לאלבום או לרכוש אותו כאן.