Yuck בבארבי -  מעט אנשים, הרבה אנרגיות

Yuck בבארבי – מעט אנשים, הרבה אנרגיות

זה ברור לי היום כפי שזה היה ברור אז – Yuck ללא כל ספק היתה הלהקה שעשתה לי את 2011. כשאלבום הבכורה שלהם, הנושא את שם ההרכב, יצא – כבר אז ידעתי שהם פשוט טובים מידי מכדי לצאת לי מהראש. הליריקה הקלילה, הגיטרות הכבדות, הקול של דניאל בלומברג בפיק של כל שיר ושיר – הכל היה מושלם.

ואז הגיעה 2013, ויחד עם ההכרזה על אלבום שני, יאק הודיעו לקהל המעריצים אשר נשבו בקסמם כי בלומברג עוזב את הלהקה לטובת פרויקטים אישיים. האלבום השני שיצא בסוף ספטמבר 2013, עם כל החן שלו, לא היווה בעיני את אותה הנירוונה שהיה קודמו, ובכל זאת בשנייה ששמעתי על ההופעה שלהם בארץ הקודש (הבארבי), הייתי חייבת ללכת.

Yuck Barby 3

יאק, להקה לונדונית צעירה, עם רזומה של שני אלבומים וסגנון שוגייז המאפיין שני עשורים אחורה, מושווים אין סוף ללהקות כמו Pixies ו-Pavement מבחינת הסאונד ועבודת הגיטרות, אך בכל זאת הם אינם נפוצים בנוף ההופעות בישראל – בשוגייז אין את האנרגיה שהקהל הישראלי מחפש כל-כך. לפעמים ניתן לחשוב שמדובר באפתיות או חוסר עניין בקהל, אבל זה נטו הלך הרוח של הז'אנר, דרך להכניס את האמן והקהל עמוק יותר למוזיקה, משהו שהמאזין הישראלי הנלהב לא רגיל אליו.

לפני תחילת ההופעה כבר התחילו החששות – הבארבי היה ריק מאי פעם. הוא אומנם לא התמלא גם בשלביה המאוחרים של ההופעה, אבל הפחד מחוסר החיבור של הקהל חלף כלא היה.

את יאק חיממו ועדת חריגים, בחירה מושלמת לכל הדעות – מבחינת סאונד, ועדת חריגים היא הדבר הכי קרוב למקבילה של יאק בארצנו, ועם זאת, בהאזנה מעמיקה, הם נשמעים שונים לגמרי. הופעת החימום היתה נהדרת; ועדת חריגים היוו יריית פתיחה עוצמתית, עם דיסטורשן בפול פאוור בתיאום עם המלנכוליה היחסית המאפיינת את הז'אנר. הכל היה מושלם. לא לחינם יאק הכריזו עליהם בתום המופע כאחת הלהקות המוצלחות ביותר שיצא להם לשמוע.

יאק עלו לבמה בסביבות 22:20, הפעם בניצוחו של מקס בלום, מחליפו של בלומברג, ופתחו את המופע עם Holing Out מהאלבום הראשון. פתיחה חזקה וטובה שהמשיכה עם Lose My Breath הנעים אך היחסית פושר מהאלבום החדש. השיר השלישי, מתוך האי.פי שאמור לצאת השנה עונה לשם Cannonball,  כבר התחיל את הכיף האמיתי.

Georgia ו-Get Away סחפו אחריהם סאגת ריקודים שלא נפסקה מאותו רגע עד תום המופע. שני השירים הם מהאלבום הראשון, במקור מבוצעים על ידי בלומברג, ועם זאת, בלום הצליח להפיח בהם בדיוק את אותו הקסם על הבמה. Georgia לא איבד משמחת החיים שלו ו-Get Away היה עוצמתי ומחריש אוזניים בדיוק כמו באלבום.

Yuck Barby 2

כמה דקות של תודות, של זריקת מילים רנדומליות בעברית כגון "גלידה", "שולחן" ו-"שקט בבקשה!", וההופעה ממשיכה עם שלושה שירים מהאלבום האחרון – Rebirth, Nothing New ו-Middle Sea הנהדר שחשף אותם לקהלים שהיו לפני זרים להם. כולם נהנים, הקהל הרוקד והלהקה המחויכת, ובדיוק כשחשבנו שהערב לא יכול להשתפר התחיל,  Another One, הסינגל הראשון מהאי.פי ההולך וקרב. ואיכשהו הערב שוב השתפר.

את הנסיקה האדירה המשיכו יאק עם The Wall, הפעם בביצועה של מאריקו דוי הבסיסטית, שנתנה ביצוע גרובי ואנרגטי לשיר הכי ממכר שלהם. אי שם לקראת הסיום, החבורה מלונדון ניגנה את Age of Consent, קאוור ל-New Order, ואת המופע סגרה פצצת האנרגיה והדיסטורשן Operation.

הדרן התחיל תוך זמן קצר לצרחות הקהל ולמשמע רקיעות רגליים, וכלל בתוכו שני שירים בלבד, אך שני שירים שאינם היו סתמיים כלל – Memorial Fields אשר פתח את ההדרן הינו בלדה יפיפייה מהאלבום האחרון, אשר מעט מזכירה את Stutter במקום מסויים, ונתנה איזשהו קונטרסט לערב שרובו היה מהול בעבודת פדאלים ומצילות. כאשר הלהקה הכריזה על השיר האחרון לאותו הערב, בלום אמר כי הם רצו להכין משהו מיוחד. הם לא ניגנו את השיר הזה כבר שנתיים-שלוש לייב, והזמינו את הסולן של ועדת חריגים, יובל הרינג, לבצע אותו. באותו הרגע התחיל להתנגן Rubber, יצירת המופת הבלתי מעורערת של יאק, בגרסא מתורגמת ואפית כמו שרק שילוב בין שתי להקות כל כך טובות יכול ליצור.

עם כמה שההופעה כולה היתה מוצלחת ומושקת, אי אפשר שלא להרגיש פספוס מסוים – פספוס על זה שלא מספיק אנשים חוו את זה. משהו בעובדה שהבארבי לא היה מלא עד אפס מקום, כיאה למופע מחו"ל, חרה לי במקום מסוים. אבל במבט לאחור, ייתכן וזה היה משנה את כל הווייב של אותו ערב. אמנם היו מעט אנשים, אך היה ניתן להבחין בהנאה שעל פניהם בכל פינה, וזה למעשה כל מה שבאמת משנה. הופעה טובה לא צריכה להימדד רק בכמות הכרטיסים שהיא מוכרת, אלא גם בכמות החיוכים שהיא מעלה, בכמות הרגליים הכואבות והגרונות היבשים שהיא מספקת, ויאק לחלוטין עמדו בכל הסטנדרטים הללו.