בחזרה לעבר עם נילס פרהאם

אני לא ממש יודעת מתי שמעתי את נילס פרהאם לראשונה. ברור לי שלא היה זה תוך הקשבה לרדיו בשעת לילה מאוחרת, לא נתקלתי בו במקרה בחנות תקליטים ואף אחד מחבריי דאז לא יודע מי הוא. ניסיתי לפשפש בזכרוני, חזור ופשפש וכלום. לא סתם כלום, אלא הכלום הזה שלוחש לך "נו, בטח שלא תזכרי, את שומעת אותו מאז ומתמיד ולוקחת אותו כמובן מאליו". סבתא כלום.

אחרי שסבתא כלום ואני ניהלנו דיאלוג שלם במהלכו אני חוזרת שוב ושוב על טענת ה"אין סיכוי, ההורים שלי לא שומעים אינסטרומנטל, פרהאם הגיע מבחוץ" והיא, טוב, אתם כבר יודעים, הגעתי למסקנה המתבקשת שכנראה לעולם לא אדע. כל מה שאני יודעת הוא שלפני שלוש שנים נתקלתי בו לראשונה ב"Felt" ובמשך תקופה ארוכה לא יכלתי להפסיק להקשיב.

עברו השנים ויום בהיר אחד, לפני קצת פחות מחודש, נודע לי כי פרהאם מגיע לארץ, ואף יופיע בפסאז ב24+27.6, מה שכמובן דורש התייחסות. היות ואני בחורה נוסטלגית, החלטתי בעצתו של ערן לחזור אל "Felt" ולבדוק מה יקרה. התוצאה: "Long Shot" במהדורה מיוחדת שכל כולה נילס פרהאם.

ובכן, נדמה שעליי להתחיל מהטראק הראשון, זה שגרם לי לשמוע את האלבום כולו. זה היה "Old Thought". אי אז החליל הזכיר לי בעיקר את "פטר והזאב" – אפילו ישבתי והקשבתי לשניהם בו זמנית, מנסה למצוא נקודות דמיון. היום אותו צליל נשמע לי כמו קול זעקה ואילו הפסנתר נועד להרגיע. אתם יודעים, החבר הכי טוב, זה ששם יד מנחמת על הכתף ומביט בכם במבט מלא משמעות. אלא שאחר כך, הופך הפסנתר לדבר מה הרודף אחריכם ולא נותן מנוח, כאילו המחשבה על כך שיהיה בסדר הופכת פתאום לכל הצרות כולן. אחריו, שמעתי בסטרימינג את האלבום כולו, מההתחלה ועד הסוף ואז מהסוף להתחלה ומהאמצע ובבלאגן ומכל כיוון אפשרי. בחרתי כמה שירים שתפסו, או לא תפסו אותי אז.

"Keep", שנשמע כאילו פרהאם הלך, אסף פעמונים מאנשים וחיבר מהם יצירה. השיר מעורר בי עד היום את הרצון לרוץ בכל השכונה, לצלצל לכולם בדלת, להקשיב רגע אחד ולברוח בטרם יספיקו לפתוח. אחר כך מתעוררת בי איזשהי פרנויה חסרת פשר והדבר היחיד שאני מוכנה לעשות הוא להתחבא מתחת לשמיכה, כשלידי מרסי החתולה שלי בתפקיד כלב השמירה.

"Unter" הרגוע והנהדר. בעבר נאלצתי לוותר עליו רבות, מתוך פחד שארדם באמצע עבודה על משהו, או בשעה אשר אין ישנים בה. היום, הוא בעיקר מעורר בי זכרונות לתקופה בה הפחד מפני שינה היה אידיוטי לחלוטין. אפשר לומר שהוא שיר הערש המאוחר מדי שלי. חבל שהיום אני כבר לא מסוגלת להרדם בשתיים וחצי דקות.

במבט לאחור, זכורה לי בעיקר אווירת שעמום מהקשבה ל"Snippet". מצד שני, תרגום חופשי לשם השיר הוא "תגזיר" והידיעה הזו רמה לי לראות את היצירה באור אחר, ישנוני פחות וסקרן יותר. האם בעבר נכתבה כחלק מיצירה גדולה יותר, או שמא הינה חיבור של כמה התחלות ליצירות אשר לא נכתבו לעולם.

הדבר הראשון שסקרן אותי דאז ב״Pause״ היה השם. ציפיתי להרבה אתנחתות מוזיקליות, או לפחות לצליל השלג המלווה את ההשייה בסרטי וידאו ישנים. עכשיו, בהקשבה חוזרת ומרוכזת, אני כבר יודעת שלא יהיה שלג והיצירה הזו נשמעת לי כמו מה שהיה קורה לו היו עוצרים את העולם. הצלילים הנמוכים, המשקל שלהם והעובדה שהם מהווים חלק דומיננטי בשיר – כל אלו הם חמש הדקות האחרונות לפני שמישהו ילחץ על הכתפור האדום, יפעיל את הצלילים הגבוהים ויגרום לכולנו להפסיק מלכת.

"More" היא יצירה הייתה, נשארה ותהיה פעימות לב של אדם מאוהב. נדמה לי שזו היצירה היחידה באלבום אשר נשארה בעיני ממש כפי שהייתה בהקשבה הראשונה. היא מתחילה מעלייתם של הסרוטונין והדופאמין, אחר הופכת להשפעותיהם על הגוף ונגמרת בירדיתם של אלו ובאחת השאלות הנוראיות מכל – "האם אני עדיין אוהב?". את התשובה כנראה לא נדע לעולם, אבל משהו אומר לי שאחרי חצי שנה של יחסים, הכל נותר כלא היה.

השלמתי עם זה שכנראה לעולם לא אגלה איך התחלתי לשמוע את פרהאם. אבל באיזשהו מקום, התחושות שעלו בי אז לראשונה למשמע האלבום, לא נעלמו וחלקן שבות ועולות בי גם היום. וזה מה שחשוב, לא כך? (צילום: סקוט קפלן)