ברוכים הבאים לסיכום השנה הראשון של אנדי.

אני מתרגש. הקמתי את אנדי לפני קצת יותר משנה וחצי ומאז הוא הפך מפרויקט הסולו שלי למערכת של שבעה כותבים (והיד עוד נטויה). מאז הכתבה הראשונה על ביונסה כתבנו למעלה מ-450 כתבות, ראיינו עשרות מוזיקאים, סיקרנו עשרות הופעות וכתבנו על עשרות אלבומים. 

אלבומים. הפורמט החלקלק הזה שעברו מפואר ועתידו לא ברור. השנים האחרונות, עם הפרעות הקשב-והריכוז, אובדן הסבלנות והאפשרויות הטכנולוגיות שמאפשרות לקנות/להוריד שיר בודד בקלות, הלמו באלבומים. אני לא רוצה להתחיל לדבר על מכירות או על פורמטים (ויניל/CD/דיגיטלי). אני רוצה לדבר על החוויה. לא יעזור כלום – אף סינגל, נהדר ככל שיהיה, לא יצליח להחליף את ההאזנה הרצופה, המרותקת, לאלבום הנכון. זה שלוקח את המוח שלך למסעות רחוקים אבל בעיקר ממלא את הלב. זה שנחרט לנצח בתוכך.

זאת הייתה שנה עם אלבומים נהדרים. קרוב ל-50 מהם דורגו בהצבעה המקורית של חברי המערכת – אני (ערן), ילי, יעל, יער, ניר, נוה וליאור. התחלנו לצמצם בשאיפה להגיע לרשימה שתייצג את הטעם שלנו, כאנשים פרטיים וכקולקטיב. שכנועים, מחמאות, איומים (למעלה ממחצית חברי הצוות פוטרו בשלב מסוים של ההצבעות והוחזרו מיד ולאחר כבוד כי הם נהדרים ואני אוהב אותם) – הכל קרה.

אחרי חודש וחצי, הרשימה מוכנה. היא מורכבת מ-20 אלבומים נהדרים באמת. זה הזמן להגיד – רשימות, מטבען, הן אכזריות. 2014 הייתה שנה של המון אלבומים נהדרים וחלקם הגדול לא מצא את מקומו ברשימה. אבל, אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות כשאני אומר – אנחנו גאים מאד בתוצר הסופי שלנו. מקווים שתהנו ממנו כמונו.

– ערן, עורך ראשי.

(גרפיקה: עידו נינבורג החתיך ואנוכי)

Woven Hand // Refractory Obdurate

לקח לי כמה ימים טובים עד שהבנתי שאני מאוהבת לחלוטין ב-"Hiss", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום המצוין הזה של וובן האנד. כמו עם אמנים אחרים (דוגמת ניל יאנג או הפיקסיז), זה מקרה קלאסי של שיר אחד שפותח לקהל חדש וצעיר, לרוב, צוהר לדיסקוגרפיה מלאה של אמן ותיק. במקרה הזה – הדיסקוגרפיה המרשימה ומעוררת ההשתאות של דיוויד יוג'ין אדוארדס.

הרבה רגעים בשנה האחרונה העברתי עם וובן האנד. בימים הראשונים, כשהאלבום התנגן אצלי באזניות בלי הפסקה, יכולתי להישבע שאני נמצאת באיזו עיירה שכוחת אל בדרום ארצות הברית. יש משהו רדוף במוזיקה של וובן האנד, משהו רודף ומאובק שקשה מאוד להשתחרר ממנו. המוזיקה חודרת מתחת לעור ומטלטלת אותך מבפנים. אם מנקים את כל האבק מעל המוזיקה הזאת מגלים אלבום גדול, מטלטל ומפוצץ ברגש, שמצליח בשקט מופתי וברעש גדול לחדור אל תוך הנשמה. – יער

Ben Howard // I Forget Where We Were

השנה אפשר, סוף סוף, להפסיק להציג את בן הווארד.

I Forget Where We Were צולח בשלום, אם לא הרבה יותר מכך, את מכשול האלבום השני. הוא לא ממחזר מדי את הסגנון הכה המזוהה עם הווארד, אבל גם לא שובר חזק לכיוונים אקספירמנטליים. הוא עושה את מה שכל האמנים הטובים עושים  – הוא מתבגר. אולי בגלל שלושת השנים שעברו, אולי בגלל העולם שמשתגע. כל האלבום – מהעטיפה ועד ללחנים השקטים שעוטפים אותך עם גיטרה חשמלית מהפנטת ומלטפת, זאת שנפקדה באלבום הקודם ועכשיו היא המובילה העיקרית, ועד הטקסטים עצמם – כל אלו יוצרים תחושה אפלה, בוגרת, מינימליסטית ועדינה, והופכים את I Forget Where We Were לאחד האלבומים הנהדרים של השנה. – נוה

Pixies // Indie Cindy

כולם מדברים על ד'אנג'לו, אף אחד לא מדבר על צדק. עם כל הכבוד – קאמבק השנה האמיתי שייך לפיקסיז. אלבום סולו ראשון אחרי 23 שנים הוא מבחן מסוג ״להיות או לחדול״. אבל לא המכירות הנמוכות ולא הביקורות הקטלניות בפיצ'פורק ישנו את האמת הפשוטה – פעם הפיקסיז, תמיד הפיקסיז. פרנסיס בלאק הוא כותב שירים גאוני-מטורף, סנטיאגו הוא נגן ויוצר גיטרה מדהים ואפילו בלי קים דיל (סמיילי עצוב כאן) הפיקסיז נותרו, תאמינו או לא, להקה מצויינת.

אבל אינדי סינדי הוא אלבום גדול כי הוא מוכיח שהמוזיקה של הפיקסיז רלוונטית ועכשווית לחלוטין. הוא אולי לא מושלם בסטנדרטים של אחת הלהקות הכי גדולות שקמו ברוק האלטרנטיבי מאז ומעולם, אבל כשבוחנים את המורכבות והעומק של שירים כמו מגדלנה או אינדי סינדי מבינים שאפילו אחרי זמן רב כל-כך,  גם אלבום ״רק״ טוב של הפיקסיז מתעלה על תוצרים של אמנים צעירים ומדוברים בהרבה. ואף מילה על אחת ההופעות הטובות ביותר שהיו פה בשנים האחרונות. – ניר

S. Carey // Range Of Light

ויקומו המתופפים ויכו את הגנן. אחת הבדיחות החרושות ביותר בקרב נגנים היא על המתופף, חברו הטוב ביותר של המוסיקאי. עד השנה גם אני נהגתי לספר אותה בגרסאותיה השונות, ואז בא שון קארי והפך את חיי. המתופף המצויין של Bon Iver פנה, כמו מוזיקאים רבים, לקריירת סולו. עד כאן עניינים כרגיל.

אלא שהשנה הוא הוציא אלבום שני, Range Of Light. אלבום קונספט שמוקדש כולו להרי הסיירה נוואדה שבקליפורניה שכונו בשם הזה בידי הפילוסוף של הטבע, ג'ון מיור, גיבור-ילדות של קארי. דרך קשת כלים רחבה מאד – מכלים רגילים כפסנתר, פרקשן, אורגן, גיטרות וכינור; ועד לקלימבות, בנג'ו, הרמוניקה, טרומבון, כלי עץ וקרן יער – קארי חולק עם המאזין פנטזיות ישנות על רכס של אור וחושך שמגולם יפה כל-כך בעטיפה. זה כמעט-אמביאנט. זה הטבע כצליל. זה ממלא את הנפש, מרגיע ומציף בתחושה קצת אחרת אבל טובה. מה עוד אפשר לבקש ממוסיקה? – נוה

Wild Beasts // Present Tense

אם S. Carey הוא אמן של אור וצל, Wild Beasts הם אמנים של צבע.

יש בהם משהו שתמיד מזכיר לך משהו שכבר שמעת, אבל גם משהו נוסף, שונה ומאתגר. לביסטס הגעתי רק לאחרונה, וכמו בMy Girls, הקליפ והתופעה של אנימל קולקטיב, להקת האם הרוחנית שלהם (שגם איתה, למרבה המבוכה, נפגשתי רק לאחרונה), הם משחקים בין עומק וצבע שמרצדים ומתנפצים סביבך כמו בקליידוסקופ חלומי במיוחד. כבר 12 שנה הם נמצאים ליד האוזן, מוכרים מאד, אבל דווקא אצלי קסמו של חוסר ההיכרות, חרף שלושה אלבומים מדוברים למדי, אפשר לי לשקוע השנה במוסיקה הזאת עד הסוף, והפך את Present Tense לאחד מגילויי השנה שלי. הם טובים. טובים באמת. האינדי פופ/רוק/אלקטרוניקה שלהם, בעידן טשטוש הגבולות שאנחנו חיים בו, היא חיונית וזזה ולא משעממת לרגע. וזה, ללא שום ספק, אוצר. – נוה

Hundred Waters // The Moon Rang Like A Bell

אי שם במאי הכרזתי על האלבום הזה כאלבום הכי טוב של השנה (עד כה). לא כדאי לצאת בהצהרות, אני יודעת, בטח כשהן שמורות לעד בתוך הסבך הנצחי של האינטרנט, אבל הייתה לי תחושה שהאלבום הזה לא יאבד מהטעם שלו עד סוף השנה. מהרגע ששמעתי לראשונה את Down Fron The Rafters, סינגל הבכורה מתוך האלבום, התפתחה אצלי אהבה גדולה ללהקה הזאת. מה שהתחיל בשיר אחד הפך למסע לנבכי האלבום הקודם ואז חזרה לימינו אנו ואני יכולה להישבע שהשמיעה הראשונה שלו הייתה כל כך מופלאה שהראש שלי הגיע לעננים.

אני לא יכולה לשים את האצבע במדויק על מה שגורם לי לאהוב כל כך את Hundred Waters. זה מתחיל מהקול הענוג של ניקול מיגליס הסולנית (אין עוד מלבדה), ממשיך דרך הטקסטים המעורפלים ונגמר בסאונד השמיימי, כשבין לבין משתרע עולם רחב של פרצי גאונות.

סוד הקסם? שבעה חודשים אחרי ששמעתי אותו לראשונה, אני עדיין מגלה אותו כל פעם מחדש. תחושת הבטן הראשונית ההיא, זאת שתוקפת אותנו פעם בכמה זמן, של ״זה הדבר האמיתי״, הוכיחה את עצמה. שבעה חודשים אחרי, כשאני מוצאת את עצמי מתגעגעת עד כאב לשיר מסוים באלבום הזה, כאב חזק, כמו רעב שחייבים לספק, אני מבינה שעומד מולי אלבום יחיד במינו. – יער

Real Estate // Atlas

אי שם בתחילת האביב, הוציאו Rael Estate את האלבום השלישי והמצויין שלהם, Atlas, לאחר שנתיים וחצי של שקט יחסי. Atlas לא מלווה ביותר מידי הפתעות לאורכו – אותו הסגנון, אותו הפאר, ועם כל זאת, האלבום הזה מהווה מאין חזרה למקורות של Real Estate. אפשר לקרוא לזה נוסטלגיה טרייה – החזרה לדברים שעד לא הספקת לשכוח על מנת להתגעגע.

Real Estate תמיד הצטיינו בליצור רגעים עוצרי נשימה באלבומים שלהם, ו-Atlas לא יוצא מן הכלל. חרף אלבום שני מצויין (Days) שקשה להשתוות אליו, שירים כמו Primitive  ו-Had to Hear, מהבולטים שבאלבום, יוצרים ביחד מומנטום בלתי נשכח, שנוגע במקומות המדוייקים ביותר, פורט על המיתרים הנכונים ביותר בנפש של המאזין. אלה השירים אשר נותנים לאלבום הזה נפח ועומק, ובנוסף לכל, ממכרים לחלוטין. הם מוכיחים שהלהקה מניו ג'רזי לא שכחה איך לעשות את מה שהיא הכי טובה בו – לגרום למאזין לחוש את המוזיקה בכל רמח איבריו, לשקוע בכל נפשו ושכלו בטקסטים ולהיסחף עם הלחן. בזכות כל אלה, Atlas מרוויח מקום מכובד ברשימה שלנו. – יעל

Alvvays // Alvvays

אפשר לא לעשות ביג דיל מהאלבום של Alvvays. הוא יכול בטעות להיטמע עם להקות דומות בז'אנר כמו הצמד Beverly, שמספקות אינדי רוק/שוגייזינג נעים לאללה, וגם הוציאו השנה אלבום טוב, Careers. אז למה אולוויס ולא בוורלי? כי יותר ממי החמצן (בכמויות) על הראש הבלונדיני של הסולנית היפה מולי רנקין, לאלוויאס יש מילים יפות ונרטיביים טראגיים ומרתקים.

שלא כמו אמנים אחרים שכבשו השנה את האינדי העולמי דוגמת מארק קוזלק או Against Me!, אפשר בקלות לפספס את הסיפור המדהים והעלילה בכל שיר אם לא מתרכזים. דרך הקול של רנסיק הסיפור מובלע בנעימות בקצב, בלי השהיות או קטעים דרמטיים. שיר שמעלה לי חיוך על הפנים מתוך האלבום מתחיל במילים האלה: "הבעת מפורשות את הבוז שלך לנישואין". השיר הזה, השני באלבום, ששמו מאוד הגיוני וזהה למקבץ המילים שחוזרות בו: "Archie, Marry Me" גורם לי לתהות: מאיפה האומץ לומר בקול רם מה שהרבה בחורות (ולפעמים גם בחורים) חושבות בכזאת ישירות?

למרות הפתיחה מלאת התסכול מזה שבחיר ליבה לא רוצה להתמסד, בהמשך מצטייר שמערכת היחסים המתוארת היא דווקא מעוררת קנאה: "אנחנו מבלים את הימים שלנו נעולים בחדר, מרוצים בתוך בועה". שיקוף מעולה של חיים של עצב מהול בשמחה בתוך אלבום של מלנכוליה, כנות, שחרור וזרימה. זה אלבום נהדר בשלמותו, אבל אם אתם צריכים לשמוע רק שיר אחד מהאלבום הזה, זאת תהיה דוגמה טובה. על קו התפר שבין רפרנס לשייקספיר (איות Always כAlvvays, מסתבר, היה פופולארי מאד בתקופת שייקספיר) למלודיות פופ, אלוויאס עושות רוקנרול נהדר וגולמי שלא יצא לכם מהאוזניים. – ליאור

Future Islands // Singles

Singles של Future Islands הוא כנראה הפתעת השנה. מתחת לאף של כולנו, פיוצ'ר איילנדס הצליחו לפרוץ את מחסום המונוכרומטיות שמאפיין את ז'אנר האינדי פופ ויצרו אלבום בולט, מהפנט ומשכר מרוב שמחה וצבע. למרות שהם קיימים מאז 2006, רק השנה הם הרימו את הראש מעל העשב ונראה שהפעם הם מצליחים להשתחל לכל רשימה אפשרית, כן, גם לשלנו. לא, לא בחסד. לגמרי בזכות.

Singles הוא אלבום יפיפה. המוצלח ביותר של Future Islands עד כה, וללא ספק אחד המוצלחים ביותר השנה, אך סודו טמון עמוק יותר מאפקט ההפתעה שהוא עורר בקרב המבקרים ברחבי העולם – כוחו הוא ביכולת שלו ללכוד את לב המאזין ברגע ולא לשחרר. עמוס בקטעים שלא מאפשרים לנשום מרוב יופי (פוטנציאל הרמיקסים פה הוא, בכנות, בלתי נדלה), נותר לי רק לייחל שזה יהיה הסאונדטראק של חיי.

אבל מעל כולם בולט Seasons (Waiting on You). מדובר בהמנון אינדי, במלוא מובן המילה. מהרגע שכבשו את הבמה של לטרמן באחד הביצועים הטובים בהיסטוריה של תוכניות הלייט נייט ועד שהשלימו את סיבוב הניצחון עם הופעה מונומנטלית בפיצ'פורק-פסטיבל בפריז בקיץ האחרון, כבר היה ברור לכולם שמדובר באחד השירים הטובים של העשור האחרון. הוא אוצר בתוכו את אותו הכוח והתעוזה שיש לכל האלבום הנהדר הזה, מלא בחיים וגונים. אבל אל תתנו למקום הראשון לבלבל אתכם – זה לא אלבום של סינגל אחד. כל פינה כאן מתאפיינת בצלילים וצבעים ששטפו את השנה האפורה הזאת בצבעי שמש נצחית. – יעל

Kishi Bashi // Lighght

ארם סארויאן הוא לא משורר שגרתי. בנו של הסופר והמחזאי זוכה הפוליצר ויליאם סארויאן, מי שנחשב טרום מלחמת העולם השנייה לאחת התקוות הגדולות של התיאטרון האמריקאי, ידוע בעיקר בגישה המינימליטית, יש שיגידו פוסט-מודרנית, לכתיבה. היא כל-כך מינימליסטית שאחד השירים הידועים שלו הולך כך:

Lighght

זהו. זה השיר.

כמו סארויאן (הבן), בקאורו אישיבאשי, AKA קישי באשי, אין שום דבר שגרתי. הזמר והכותב מנגן באלבום השני שלו על כל הכלים (יש אירוחים פה ושם של קווין בארנס מאוף מונטריאול, הצ'ליסט יועד ניר ושאר חברים) + כותב + מפיק  + שר – ובכל זאת זה נשמע עמוס ממרבית המוזיקה ששמעתי השנה, מרובד בטקסטורות אפריקאיות עם השפעות ג'אז ופופ. יש הרבה אמנים שמושפעים מג'אז ובטח שמפופ של שנות ה-80, אבל אין שום דבר שם בחוץ שדומה לערבוב החריג של קישי באשי.

כמו Son Lux, חברו ללייבל, קישי באשי עובד כמעט לבד אבל נשמע כמו מאה איש שמתנצחים זה עם זה ומפתחים סאונד חדש בכל רגע נתון, מחפשים ומחפשים ומחפשים את הדבר הזה, את הצליל הנכון. בשירים כמו Bittersweet Genesis For Him AND Her ושבע הדקות המהפנטות של Fantsia, הרצועה שסוגרת את האלבום, הוא בעיקר מוצא. – ערן

Bahamas // Bahamas Is Afie

נדיר שהשיר הראשון באלבום הוא הטוב ביותר. זה המקרה עם "Waves", הספתח של Bahamas Is Afie,אלבומו השלישי של המוזיקאי הקנדי/פיני אלפי ג'ורוואנן, שהוא גם מתופף. ג'ורוואנן ידוע בשם הבמה האקזוטי שלו – באהמס, כינוי שיחד עם הכרות עם המוזיקה שלו מעלה לי חיוך וקונוטציות לים, שקיעות, מייק-אווט סאשנס, אהבה ופרידות. Waves, לדוגמא, מספק אנלוגיה יפיפייה לזמר שרואה את עצמו כאחד מגלי האוקיינוס, כשבשלב מסוים הים יוצא מכלל שליטה, והוא כל הזמן מתגעגע לנשיקה הקרה של אהובתו.

באהמאס מביא איכות פולקית חמה באלבום זה, שמאוד מזכירה את Operator (That's Not the Way It Feels) הנוגה והמקסים של ג'ים קרוצ'י מ-1972. הסטייה לשירים עם נגיעות הקאנטרי כמו "Little Record Girl" פחות עובדת לטעמי. באהמס נשמע במיטבו בשירים האיטיים עד מעט קצביים כמו Like a Wind, ו-Nothing to Me Now, כשהקול הכריזמטי והנוכח שלו מקבל תשומת הלב וסבלנות. זה כל כך טוב. בשירים האלה באהאמס מצליח לרגש מצד אחד, ומצד שני להיות מרגיע ומנחם.

הבחור רק בן 33, אבל בהאזנה לBahamas Is Afie מרגיש שהוא בוגר הרבה יותר. האלבום המקסים יכול להיתפס בטעות כנאיבי. ממש לא. באהמאס מפשט את הרגשות שלו ומספר, בכנות וחדות מופלאים, על רצונות, תשוקו ואכזבות חיו, והוא עושה את זה בצורה הכי נקיה, אישית ובשלה שיש. – ליאור

Jungle // Jungle

יולי 2014. מלחמה. אני בברלין, נקרע בין החדשות מהארץ לביקור בעיר האהובה עלי בעולם. בדחף של רגע (לכו תדעו מה יהיה מחר) אני קונה שלושה תקליטים שאין לי באמת כסף עבורם, אבל פאק איט. שניים מהם הם אלבומים שיש לי על דיסק כבר זמן רב, כאלה שהשפיעו מהותית על טעמי המוזיקלי ועיצבו את פסקול התבגרותי – Is this Is של הסטרוקס וDiscovery של דאפט פאנק. לצידן ובמקום לקנות תקליט של רדיוהד או דוויד בואי אני בוחר דווקא באלבום שיצא שבוע וחצי לפני. קוראים לו Jungle ובשלב הזה אני כבר דלוק עליו לגמרי.

מפה לשם ג'אנגל נהיים חלק אינטגרלי מפסקול ברלין שלי. אני הולך לקנות בירה עם ג'אנגל באוזניות. אני נכנס לרכבת עם ג'אנגל באוזניות. אני טס חזרה לנתב״ג עם ג'אנגל באוזניות. הם שם כל הזמן וגם עכשיו, חצי שנה אחרי, קשה לי לא לחשוב על מקומות ופרצופים שליוו את הטיול הזה – לא משנה כמה פעמים אשמע את האלבום על קו 480 מת״א לירושלים וחזרה. יש צלילים שמוטבעים לתוך החוויה שלנו. האלבום הזה רצוף בכאלה צלילים ורגעים.

מאזעקת האמבולנס שמפלחת את הלב לכל אורך The Heat, הרצועה הפותחת, דרך המנון רדיו-מיינסטרים וMTV דוגמת Busy Earnin', אינדי להמונים, ועד Julia, שיר הלב-השבור הטוב ביותר של מטרונומי שלא מטרונומי הוציאו – הכל באלבום הזה נכון. זה לא אלבום רך או ״נעים״ במובן המסורתי של המילה. זה אלבום חד, מופק לעילא ולעילא, שמצליח להיות אלבום קונספט על לונדון של עכשיו ועל צעירים שמבינים שנהנתנות זאת פילוסופית חיים לגיטימית לגמרי, אפילו חשובה – בטח כשאתה בן 20. במובן הזה, Jungle ממשיכים לעשות את מה שארקייד פייר עשו עם אלבום המופת שלהם מ2013, Reflketor – כיף חיים. – ערן

Interpol // El Pintor

יש משהו לא שיווני בבסיסו בסיכומי שנה. באופן טבעי וביתר שאת בעולם הגלובלי והאינסטנסי של חיינו, אנשים מחפשים אחר החדש: אלבום בכורה, שינוי כיוון מפתיע, הכוכב הגדול הבא. דווקא העובדה הזאת גורמת רק להעריך יותר להקה גדולה כמו אינטרפול, שגם אחרי עשור וחצי של פעילות, כנושאי הדגל הכמעט-יחידים שנותרו של מהפכת הפוסט פאנק של תחילת המילניום, ממשיכים לייצר אלבומים ולהיטים תוך שמירה על קו מוזיקלי לא מתפשר ועל הרבה אמת ורגש.

אחרי שני אלבומים קצת יותר נסיוניים וקצת פחות מוצלחים, ונסיונות שונים של קריירות סולו, באלבום החמישי של אינטרפול שייצא השנה נראה שהלהקה החליטה לחזור לסגנון ולמוזיקה שאפיינה אותה בשני האלבומים המעולים הראשונים שלה. כמו בעבר אצל אינטרפול, זה מתחיל בכמה אקורדים פשוטים שחוזרים על עצמם ואז לאט לאט מולבשים עליהם צלילים שמהדהדים באוזן וחודרים לנשמה. אם זה הגיטרות הבלתי מתפשרות של דניאל קסלר, התיפוף העצבני של פוגרינו או הקול הכל כך ייחודי ומופלא של פול בנקס. עם שירים כמו My Desire, Ancient Ways וEverything is Wrong אינטרפול מוכיחים, למי שעוד היה לו ספק, שמדובר באחת מלהקות האינדי המובילות והחשובות ביותר של שנות האלפיים. אחת שממלאת איצטדיונים מצד אחד, ושומרת על הגדרת האינדי מהצד השני.

אין לי ספק שאם El Pintor היה אלבום בכורה של להקת אינדי מדוברת וחדשה, הוא היה מדורג גבוה הרבה יותר ברשימות סיכום השנה ברחבי העולם. גם בלי זה, מדובר באלבום מעולה של חזרה למקורות הן לחובבי הלהקה והן לכאלו שעוד לא מכירים אותה. עדיין לא מאוחר להתאהב. – ניר 

The Drums // Encyclopedia

כש-The Drums הוציאו את Encyclopedia בספטמבר, לאחר שלוש שנים של הפסקה, במהלכה חלו שינויים כבירים בהרכב הלהקה, זו היתה הפתעה נעימה. הפתעה כיוון שנדמה היה שהלהקה על סף פירוק, נעימה כיוון שמדובר באלבום מצוין מכל הבחינות, על אף שהוא לעיתים מאוד נסיוני. הכיוון החדש שהצמד לקח על עצמו מבורך, ונותן פרספקטיבה אחרת על היכולות של The Drums בתור יוצרים שעומדים בפני עצמם.

הצמד, ג'ונתן פירס וג'ייסון גרהם רכיבו כאן אלבום שלראשונה נוגע בתחומים קצת יותר אפלים – כישלון, פרידה, אכזבה – כל אותם הדברים שככל הנראה נאלצו חברי ההרכב הנוכחי להתמודד איתם בשלושת השנים האחרונות ובעקבות השינויים האחרונים בלהקה. בניגוד למתבקש, הם צולחים את הניסיון הזה כאילו שלטו בו. הטקסטים מורכבים יותר, הלחנים קוויריים ומפתיעים, ועדיין, חותם הסאונד המזוהה כל-כך עם אחד מבכירי הרכבי אינדי-פופ של ניו-יורק נשאר אותו חותם.

בביקורת שכתבנו על Encyclopedia כתבנו כך:

ישנן אינספור להקות סרף פופ שנתקעות באותו מקום של נוחיות, של קלילות דעים. ברגע שהדראמס יצאו מהקופסא הזו, אז נוצר שם משהו באמת מיוחד.

ארבעה חודשים אחר כך כבר ברור – בלי השינוי, The Drums היו נבלעים בתהום הלהקות המוכשרות שלא זזות לשום מקום.  אבל עם שירים כמו I Can't Pretend, Face of God ו-Magic Mountain, דה דראמס עפים לגבהים חדשים. הנה לכם צמד בוגר שראוי לשמו ותהילתו. אחרי שנים של מהפכות הדראמס בטוחים מאי-פעם ביצירה שלהם וזה ראוי להערכה. עם אלבומים כאלה, העתיד נראה ורוד מאי פעם. – יעל

SOHN // Tremors

בשנים האחרונות האלקטרוניקה כבשה את העולם.   הEDM שולט מזמן במצעדי הלהיטים, הR&B והרוק (בוודאי המיינסטרימי) עמוסים בו ואלה רק כמה דוגמאות. אבל לאיפה נעלמה האלקטרוניקה העדינה, החכמה, של דאפט פאנק בתחילת דרכם? הז'אנר הפך בומבסטי, מופק בכבדות מעוררת השתאות, אבל בנויה להמונים במובן הרע ביותר. מוגזם.

ואז הגיע ג'יימס בלייק ודחף למרכז הכובד של האינדי את האלקטרוניקה החדשה. זאת שמתכתבת יותר עם פולק מאשר עם רוק אצטדיונים עמוס טסטוסטרון. דרך שני אלבומים (השלישי בדרך) הוא יצר השפעה שקל להמעיט בערכה ולפספס אותה. כמו אחרי Ok Computer וKid A, הוא נהפך לאבן פינה. אי אפשר לעשות היום מוזיקה אלקטרונית בלי לספוג אותו. מאז, באופן טבעי, לא חסרים ממשיכי דרך. אף אחד מהם, אפילו לא פרנק אושן, על שירתו הסקסית והמהפנטת שמסמנת אותו כיורש של פרינס יותר מאשר של מייקל ג'קסון, לא הצליח להגיע לתמהיל הכל-כך מדויק של בלייק. האלקטרוניקה החדשה עומדת ללא יורש.

כמו בלייק, SOHN הוא אמן שלב ליבו באלקטרוניקה. כמו בלייק, הוא מעדיף צלילי סינתי' רכים על פני סמפלי סול וג'אז היסטוריים. גם המוזיקה שלו נוגה, אבל היא לא מלטפת – בניגוד לבלייק, לסוהן אין שום כוונה לצייר חלומות. הוא פה בשביל המציאות. אלבום הבכורה שלו כמעט גס במבנהו, ארצי. בזמן שבלייק מרחף, סוהן מביט במציאות הביזארית ומנסה לשקף אותך דרך המראה שהיא המוזיקה שלו. עם שבר עמוק במרכז הכובד שלה, הוא מבקש הלוך ושוב – הרבה דברים יכולים לקרות כשאתה מתבונן בהשתקפות של עצמך. נסו, בבקשה, לא להתאהב. – ערן

Mac DeMarco // Salad Days

מק דמרקו הוא הבחור הכי קול בעולם. נקודה. דמרקו ממש לא קול כי הוא מעשן בשרשרת אינסופית, מה שמתאים לנטייה להרס עצמי שלו ולהתנהגותו השערורייתית בהופעות. הבחור הקנדי הזה, עם החיוך השובה לב עם הרווח הגדול בין השיניים הקדמיות, יודע לתאר את כל ההוויה שלנו בעולם הזה בצורה כל כך כנה פשוטה ורגועה.

השנה הוא הוציא את Salad Days, האלבום הכי בוגר ומגובש שלו עד כה. בגדול, אם צריך לזקק את האלבום הזה למשפט, זה ילך משהו כמו ״אין טעם לעשות ביג דיל מהחיים״. זה הוויב של דימרקו ושל אמנים כמותו, דוגמת רייסקינדר, בן דמותו הכריזמטי והאלקטרוני, שב״בלדה לחשמלאי רכב״ מתאר, כמו דימרקו, סיטואציות שכיחות של החיים במעין אדישות וקבלת הגורל. זה מה שיש ועם זה ננצח.

אני מחכה בקוצר רוח לראות מה דמרקו יעשה בעתיד, ובאמת לא מרגישה שהוא יכול להתעלות על האלבום המגוון, אם כי אחיד הזה. אין עוד אף אחד שמצליח לשדר על אותו גל שלו, ליצור שילוב מושלם של מודעות לעליות והמורדות של החיים, עם מקצב קליל שיחד עם גוון קולו מזכיר שידוך בין להקות כמו The Drums לריטלין. הוא טוען שהוא לא נוגע בסמים אבל עוד שלוש שנים הוא יהיה בן 27 ואני בעיקר מאחלת מכל ליבי – אמן שלא נאבד אותו ממנת יתר. – ליאור

Beck // Morning Phase

אי שם בתחילת שנות האלפיים, בחור אחד בשם בק האנסן הוציא אלבום ושמו Sea Change. רק כדי לסבר את האוזן, הייתי בת תשע כשסיי צ'יינג יצא. כלומר, רחוקה מאד מלדעת שהאלבום הזה בכלל קיים.

אני לא ממש זוכרת מתי או איך זה קרה ומה התרחש שניה לפני שהתוודעתי לאלבום הזה לראשונה. עברו מאז כמה שנים ושירים רבים זרמו בנהר. אני כן זוכרת את התחושה. בק אסף באלבום ההוא את כל אלו שפגעו בך אי פעם, נתן להם את הלב שלך ופקד עליהם לקרוע, לשבור, לחתוך ולדקור והעיקר – לחייך. היה בו את כל מה שצריך בשביל לעורר סערת רגשות. האזנתי לו ולא רציתי לקום מהמיטה לעולם.

עד לא מזמן, האלבום הזה היה הטוב ביותר שהוציא בק, בעייני. אלא שאז, אחרי שש שנות שתיקה וציפייה שהדירה שינה מלא מעט חובבי מוזיקה בעולם (בינהם ערן, עורך המגזין) – הגיע Morning Phase. המבט ראשון בעטיפה כבר מרמז על מה שיימצא בפנים. הרכב הנגנים של מורנינג זהה כמעט לחלוטין לזה של סי צ'יינג. הצייפיה שלי הרקיעה לשחקים. ואז שמעתי את האלבום.

בשנת 2014, בק זורק אותך שתיים עשרה שנה אחורה ושתיים עשרה שנה קדימה בו זמנית. כאילו לא החליט מה לעשות עם כל הקרעים שהצטברו בו מאז יצא Sea Change. האלבום הזה הוא ידיים מגרדות עקיצת יתוש ויועצת בבית ספר שמבקשת לעסוק באותו הנושא שוב ושוב ושוב. שנים אחרי שהוא נגמר, כשכולם כבר שכחו, כשלכאורה הכל בסדר. Morning Phase מתעקש להמשיך ולחטט בפצעים ישנים, לקרוע עוד ועוד קרעים בעור ובלב במעין כנות בלתי נסבלת ומעוררת קנאה. בדיוק בגלל זה, Morning Phase הוא מהאלבומים הטובים של 2014. – ילי

Metronomy // Love Letters

בלב הדברים, מטרונומי היא להקת פופ. זאת לא מילה גס. חס ושלום. יש משהו יפה ונכון בפופ, בטח כשהוא עשוי נכון. מטרונומי עשו אותו נכון מאז ומעולם וLove Letters רק לוקח אותם צעד גדול קדימה.

זה האלבום הכי טוב שלהם. לגבי זה אין ספק. זה גם בגלל מרחק הזמן, שמאפשר עכשיו להתבונן בשלושת אלבומיהם הקודמים ולבחון את השפעתם וכוחם במרחב הזמן. הם כולם טובים, אם כי איתנותם משתנה מאחד לאחד. אף אחד מהם לא שובר את הלב. Love Letters כן. ולא סתם, אלא לרסיסים קטנים של כל הפרידות והתאהבויות מעולם. של כל נשיקה ראשונה וכל סקס פרידה. כולם, משחר ההיסטוריה ועד סופה, מגולמים כאן.

הנארטיב הופך אותו לחזק כל-כך. הכנות. הריאלטי שהוא החיים של הסולן ג'וזף מאונט. העולם הזה אוהב ריאלטי וכמו מתמודד טוב מאונט לא משאיר אף אבן לא הפוכה, אף הזדמנות להתפרצות דמעות או כעס, לאגרופים קפוצים ושטפי דם. הכל מותר. הבדידות בצמרת, האכזבה הקיומית מהחיים, הבדידות שלא ברור איך היא יוצאת מהפה של בחור נשוי +1. אבל היא יוצאת והיא מרסקת כל אפשרות לציניות.

אבל זה אלבום כל-כך גדול בגלל שהכל בו נכון. את הטקסטים והשירה השבורה של מאונט עוטפת הלהקה בקולות רקע ובנגינה הכי טובה שלהם, חד וחלק, מעולם. תוצר של הרבה חזרות או התבגרות? הכל נשמע נכון יותר. הגיטרות מהדהדות בדיוק עד השניה הנכונה. פתיחי הסינתי מדויקים מאין כמוהם. סדר השירים הופך את האלבום למסע עמוק פנימה, כזה שמעמת אותך עם עצמך. בסוף ההאזנה נותר רק להאזין שוב. אחרי זה אפשר להוריד את האוזניות וללכת לחיות את החיים בידיעה ברורה שכל רגש, לא משנה כמה חזק הוא, אפשר לתאר במוזיקה.

Love Letters הוא הישג יוצא דופן וככזה הוא סחף את הקהלים השנה והעלה על הנס את כוכבם של מטרונומי. לא ברור לאן אפשר להתקדם מכאן (פסקול לסרט הבא של ווס אנדרסון!), אבל גם אם זה פיסת המוזיקה האחרונה שהם ישחררו, אפשר להיות רגועים. את חותמם על החיים של כולנו הם כבר השאירו. – ערן

Cloud Nothings // Here And Nowhere Else

Cloud Nothings, איפה הייתם עד השנה? זאת אומרת, איפה אני הייתי. במבט לאחור, פספסתי שלל הזדמנויות לגלות את הטריו מקליבלנד. פאק, עד הלבונטין 7 הם באו בשביל שנשמע ולא באנו. לפחות לא באתי – לא הרגשתי שום צורך לגלות אותם. לא ידעתי מה אני מפסיד.

Here And Nowhere Else הוא כמעט האלבום הכי גדול שיצא השנה. הוא ללא ספק האלבום שהכי גודל עליך. אולי יותר נכון להגיד, אתה גודל לתוכו. לתוך מקטעים קצרים (מחצית משמונת שירי האלבומים מביטים על קו ה-3 דקות מקרוב מאד) של רגש מתפרץ נדחפות כמויות מסחריות של כעס ועצב גולמיים ולב שבור. זה אלבום פרידה, אבל בזמן שמטרונומי, המקום השלישי במצעד שלנו, מתרפקים על האהבה שנגמרה, מהללים את עצם קיומה – קלאוד נאטינגז מקללים כל רגע. ב I'm Not Part Of Me, המנון הסגירה של האלבום, דילן באלדי שאר מפורשות ״Now you could just leave me on my own״. יענו, זדיין/י לי מהעיניים. אני לא רוצה לראות אותך שוב לעולם.

אז כן, זאת הייתה השנה של מועדון הלבבות שבורים. Benji וLP1 וOur Love וAre We There וToo Bright ועוד ועוד אלבומים נהדרים שלא נכנסו השנה לרשימה כי אין מקום לכולם. השנה הרעה לזוגיות ולבבות המוזיקאים העמיסה את העצובים שביננו ביותר דלק-בעירה משיכלנו לדמיין. אבל Here And Nowhere Else הוא בטוח הטוב והאפקטיבי מכולם. בזמן שלהבות אחרות מלטפות הוא שורף את הקרקע שמתחת למאזין.

תנו לי להמר רגע, למרות שזה מסוכן בצורה יוצאת דופן: Here And Nowhere Else יכנס לפנתאון האלבומים הגדולים של זמננו. אם יש מעט צדק בעולם, דור המתבגרים של עכשיו יגיע אליו אחרי הסיבוב המתבקש של ביטלס/פינק פלויד/קווין וסיבוב רדיוהד/מיוז/לינקין פארק המתבקש לא פחות. מי שיבחר להתעמק בו יגלה נציג נהדר לז'אנר שמואשם בידי המיינסטרים, לעיתים קרובות וללא כל שחר, בצעקניות ובהעדר תוכן.

ב-2015 נציין 25 שנה לNevermind של נירוונה, אלבום גדול שסחף אחריו דור שלם. את ההשוואה אני אשאיר לכם לעשות, אבל לפני 25 שנה לנירוונה היה איזה שיר אחד, Smells Like Teen Spirit. הרוק והעולם שונים לפניו ואחריו. Cloud Nothings הם הגראנג' של 2015. הם קולם של הצעירים, הכועסים, המרוקנים מתקווה ומלאים בפחד. הם קולם של דור שחי על משני תודעה וסמים קלים ולא מתבייש בזה. הם הפה והפנים של עכשיו ושל מחר. יותר מכל אמן אחר השנה, Cloud Nothings מריחים, באמת ובתמים, כמו רוח נעורים. – ערן

Alt-J // This is All Yours

כתבתי – וחשבתי – הרבה מאוד על אלט-ג'יי בשנה האחרונה, כך שאני צריכה כל הזמן לחפור עמוק יותר אל תוך עצמי כדי להבין מה בלהקה הזאת מוציא ממני כל כך הרבה אמוציות, מה בהם מרגש אותי כל כך. קשה לי להצביע במדויק על הסיבות, אבל יש מוטיב אחד שחוזר על עצמו בכל פעם שאני שומעת את המוזיקה שלהם – הלב שלי קצת גדל.

יש חשיבות לפעמים ראשונות, ויש מעט מאוד דברים מתסכלים בעולם הזה כמו הידיעה שלא תיהני מדבר מסוים כמו שנהנית ממנו בפעם הראשונה. לא הרבה אלבומים גרמו לי להרגיש תחושת התעלות כה גדולה בשמיעה ראשונה כמו This Is All Yours. ניגשתי לאלבום הזה בידיעה ברורה שאין לי מושג קלוש מה הלהקה הזאת זוממת – ההיכרות שלי עם אלט-ג'יי לימדה אותי שהם אשפים בהתחכמות. אבל כבר באמצע השיר הראשון מצאתי את עצמי מזדקפת בכיסא, מנסה להבין קצת יותר טוב מה בדיוק אני שומעת. מהשיר הבא כבר לא הפסקתי לחייך.

אם האלבום הקודם של אלט-ג'יי הרגיש כמו יצירה פרי מוחו של מדען מטורף, נדמה שבאלבום הזה המדען שלנו התאהב. יש משהו מרגש הרבה יותר באלבום החדש, שמצליח לתקוף את הנושא הכל כך רחב הזה של אהבה מכל כך הרבה כיוונים. אני חושבת שאלט-ג'יי הצליחו ליצור באלבום הזה תמהיל מדויק בין שירים של פנים לשירים של חוץ – מצד אחד, השירים השקטים והנוגים שמתאימים להאזנה בתוך חדר נעול כשהאזניות תחובות עמוק לתוך האוזניים, ומצד שני – שירים גדולים, מפוצצים ברגש, מהסוג שכדי להוציא מהם את המיטב צריך לשמוע אותם ברמקולים, ברחובות.

רגש. אני חוזרת על המילה הזאת הרבה בהקשר של אלט-ג'יי, אבל נדמה לי שזאת המילה הכי מדויקת בכל הנוגע אליהם. כל השירים שלהם עוסקים במובן מסוים ברגשות – מאהבה דרך זעם ועד תשוקה; כל השירים שלהם פוגעים לי עמוק בתוך הלב – כשליאן לה-האבאס וקונור אוברסט שרים לסירוגין עם ג'ו, סולן הלהקה, את מילות השיר של Warm Foothills, מילה אחת בכל פעם; כשג'ו מתחיל לשיר ב-Arrival In Nara; נקודת המפנה האדירה ב-Every Other Freckle.

אין לי שום רצון שהאמנים שאני אוהבת ירצו אותי. אני לא רוצה שהם יחשבו עליי כשהם כותבים את השירים שלהם – אני רוצה שהם יחשבו על עצמם, על מה שמעניין אותם, על המקום שהם נמצאים בו בחיים. נקודת המוצא שלי עם האלבום החדש של אלט-ג'יי הייתה ברורה – אני מצפה לאלבום, מצפה לאפשרות להתאכזב, מבינה שבמידה וזה יקרה זה בסדר גמור. אם התעוזה של אלט-ג'יי היא אחד הדברים שאני הכי מעריכה בהם, אין לי לגיטימציה להתלונן במידה והם ירחיקו לכת עם התעוזה הזאת. והם באמת הרחיקו לכת עם התעוזה הזאת, ומסתבר שזה הרבה יותר מבסדר גמור. זה פשוט נפלא. – יער