Hundred Waters – The Moon Rang Like A Bell (ביקורת אלבום)

תנו לי להתחיל בשורה התחתונה: Hundred Waters הוציאו את האלבום הכי טוב של השנה עד כה. לצאת בהצהרות זה לא דבר מומלץ, במיוחד כשמדובר במוזיקה, אבל זאת הצהרה שאני מוכנה לעמוד מאחוריה. The Moon Rang Like a Bell הוא מופת של הפקה ולחנים, דוגמה מצוינת לאיך להקה יכולה לשמור על הסגנון שכל כך אופייני לה ועדיין להתפתח למקומות חדשים. ומעל הכל עומד קולה המופלא של ניקול מיגליס הסולנית, כל כך מופלא שאצטרך להקדיש לו פסקה משל עצמו.

האלבום נפתח ב-Show Me Love – שירת א-קפלה בת דקה, שיר מקסים שמהווה פתיחה שקטה אך מצוינת להר הגעש שעומד להגיע בהמשך. Show Me Love הוא אמנם השיר הכי פשוט באלבום, אך הוא לא מרגיש תלוש. זה אחד המאפיינים הבולטים באלבום – היכולת לשמור על קו אחיד ולהפיק יצירה שמרגישה שלמה. אחריו מגיע Murmurs, שמתחיל גם הוא בשקט ואז גדל. הוא מתחיל בחצי דקה של חזרה על אותן שלוש מילים, עובר לפזמון ומשם ממשיך ל-"Yesterday Was Your Birthday/ Happy Birthday", משפט אחד חיובי למדי, שמיגליס שרה בצורה קורעת לב. לא תצליחו להישאר אדישים.

אחר כך מגיע Cavity – שיר מהפנט שיתפוס אתכם מהשנייה הראשונה. Cavity הוא הפסגה הראשונה של האלבום, שמתאפיין בטווח גדול של צלילים. הוא גדול, עמוס, שונה כל כך משיר הפתיחה. Out Alee ו-Innocent שמגיעים אחריו הם שניים מהשירים הכי טובים ששמעתי כבר הרבה מאד זמן. טווח הצלילים של האלבום גדל כאן אפילו יותר. ההאזנה לאלבום מרגישה לעתים כמו עמידה בחדר כשעשרים תותחי-כדורים יורים עליך מכל עבר, אבל במקום להכאיב המגע דווקא נעים. Hudred Waters יצאו למעין משלחת חיפוש באלבום הזה. אם אלבומם הקודם היה מקורי אך מפוזר יחסית, האלבום הנוכחי מגובש יותר. הם אמנם מגיעים למקומות חדשים, לגלקסיות רחוקות, אבל מצליחים להישאר ממוקדים.

אחרי המפץ הגדול הגיע הזמן לשוט בחלל. את החלק השני של האלבום פותח רצף של שלושה שירים שקטים: Broken Blue (שמרגיש כמו הקלטה מלפני 30 שנה) ו-Chambers (הקסום) הם השניים הראשונים. השיר השלישי הוא Down From the Rafrets, ששמעתי לראשונה לפני כמה חודשים ודרכו הכרתי את הלהקה. כבר כתבתי עליו כאן באנדי, ואני אנצל את ההזדמנות לכתוב עליו שוב. המילים היפות כל כך של הלהקה מגיעות לשיא בשיר הזה, עם טקסט אניגמטי ומעניין כל כך:

I’ve wandered through water

Since the morning I heard you

You were half alive

But that mud inside

It’s the same mud that makes me love you

אחריו מגיעה ההפתעה הגדולה של האלבום – Animal. שיר דאנס קצבי יחסית ומוקפד. חרף הסגנון השונה, Animal מתחבר בטבעיות לשירים האחרים באלבום. Seven White Horses שמגיע אחריו הוא חגיגה של צלילים, עם שתי דקות אחרונות מהמופלאות שתשמעו השנה. Xtalk ו-No Sound, שני השירים האחרונים באלבום, הם סיומת נהדרת לחמישים דקות מרתקות.

ניקול מיגליס היא זמרת נדירה. הקול שלה מרגיש כמו לחישה – הוא עדין מאד, כמעט שברירי, אך לא בוסרי. Hundred Waters אמנם מצטיינים בלחנים מעניינים והפקות מורכבות, אבל הקול של מיגליס הוא לדעתי הדבק שמחבר את כל היופי הזה ביחד. היכולת שלה לצעוק ועדיין להישמע מלטפת, או לשמור על אינטימיות גם בשירים הקצביים, הופכים אותה לזמרת חד-פעמית. טביעת האצבע שלה על האלבום כל כך מורגשת שקשה לי לדמיין אותו מושר בידי זמרת אחרת.

The Moon Rang Like a Bell הוא שם נפלא לאלבום שמרגיש כמו צלצולי פעמונים והתנגשות של כוכבים. עמוס ומורכב אבל בסופו של דבר עדין כל כך. תנו ל-Hundred Waters לקחת אתכם למסע ברחבי הקוסמוס – אתם תיהנו מכל רגע.