אסף אבידן - Gold Shadow (ביקורת אלבום)

אסף אבידן – Gold Shadow (ביקורת אלבום)

להקשיב לאלבום של אסף אבידן תמיד מצטייר לי כמו להיות במופע תיאטרון של אדם אחד, או אם לדייק יותר, במופע של ליצן בקרקס ולא במובן המצחיק של העניין. הליצן, כמעט מבלי לדבר, מצליח להפגין מגוון של כשרונות, מאקרובטיקה לגמישות ולעשיית קסמים, וכל זאת תוך כדי פריטה על רצף של רגשות אצל הצופה – מצחוק מתגלגל ועד עצב ורחמים. כך גם אבידן. האיש בורך בכל כך הרבה כשרונות שזה פשוט לא ייאמן. מיכולות ווקליות מרשימות (ויסלחו לי אלו שטוענים שהקול שלו מאולץ או מעצבן), כישרון כתיבה והלחנה יוצא דופן ויותר מכל אבידן הוא פרפורמר אמיתי, אחד שיכול להפנט על הבמה. מהבחינה הזאת Gold Shadow, אלבומו החדש של אבידן, הוא המשך ישיר של קודמו, Different Pulses.

הוא פותח בסינגל הראשון ששוחרר מתוכו, Over My Head, שעליו כבר כתבתי במגזין. נראה שלא סתם בחרו בו גם כסינגל הראשון ששוחרר וגם כשיר הראשון באלבום. השיר, שמשלב אמריקנה ושאנסון צרפתי מהווה מעין סוג של טריילר מוזיקלי לשאר האלבום.

החוט המקשר בין שירי האלבום הוא בעיקר הפן הטקסטואלי המדבר על תהליך זוגיות שהולך וגווע. הטקסטים הללו בעצם ניבאו או שיקפו את תהליך סיום הזוגיות והפרידה שחווה אסף עצמו מבת זוגו בשנים האחרונות מיכל "מייקי" בשירי. הטקסט החריף והמקורי ביותר בנושא מופיע בשיר השלישי באלבום The Jail That Sets You Free. שורות כמו "אל תתבאסי בגלל מצבי הרוח שלי", "קשה להבין אותי לפעמים" ושורת הנושא "אני אהיה הכלא שישחרר אותך" הן חדשניות ואמיצות ולאורך כל השיר אבידן בעצם מציע לבת זוגו להפסיק לנסות ולשנות\להשתנות ובמקום זה להבין שצריך להיפרד ולצאת יחד למסע של פרידה ושחרור. מעבר לטקסטים, זהו השיר הקצבי ביותר באלבום עם פזמון מתפרץ ופוטנציאל להיטי ולדעתי אחד משני ההיילייטים של האלבום.

האלבום ממשיך לעוד שני שירים Little Parcels Of An Endless Time וMy Tunnels Are Long and Dark These Days  שמזכירים את השירים השקטים יותר מהאלבום הקודם ומבחינתי רק מהווים מעבר וציפייה לשיר השישי באלבום שהוא השיא הנוסף, אולי השיא של כל האלבום. גם בתוך אלבום באמת אישי, עם לא מעט בלדות ושירים פשוטים שפורטים על הרגש, Gold Shadows הוא שיר יוצא דופן. אני מתאפק שלא להשוות ליצירות כמו crowds של הבאוהאוס או when I go של מינימל קומפקט אבל אין ספק ששיר הנושא של האלבום הוא סוג של מאסטרפיס.

מנקודת השיא הזו אבידן לוקח אותנו למסע לארץ הבגט ורגלי הצפרדע. אסף מרבה להופיע והוא אהוב עד מאד בצרפת ולראייה, Gold Shadows מדורג שם שני (!!!) בהורדות מאייטיונס. שני שירים הבאים באלבום מתכתבים\מושפעים\קורצים לתרבות וההיסטוריה הצרפתית. זה מתחיל ב-These Words You Want To Hear השאנסוני וממשיך בA Part Of This שנשמע כאילו הוקלט במיוחד כפסקול למופע קברט. אני חייב לציין שמוזיקה צרפתית, שאנסונים וקברט זה רחוק מכוס התה שלי אבל עדיין מדהים לשמוע עד כמה טוב וטבעי אסף נשמע בכל סוג מוזיקה שהיא.

ומפריז אבידן לוקח אותנו מערבה, בטיסה ישירה אל ערבות ארה"ב. Bang Bang שמקומו מובטח בין להיטי האלבום, הוא שילוב בין בלוז אמריקנה למוזיקת עם צוענית. בדמיוני זה נשמע כאילו תמיר מוסקט (מפיק האלבום) הזמין את החברה שלו מבום פם למדורה במדברי אריזונה שהוא ואסף הקימו בזמן המסע לארה"ב. יש לי לא מעט ביקורת על ההפקה של מוסקט באלבום (ועל כך בהמשך) אבל נראה שדווקא בשיר הזה, הצלילים הצועניים נותנים טוויסט מעניין ומוסיף לבלדת הבלוז.

אולי זה נדמה לי אבל את רוב האלבומים שלו אסף בוחר לסיים בשתי בלדות קטנות ומרגשות וThe Labyrinth Song הוא לא יוצא דופן מהבחינה הזאת. גם Fair Haired Traveller שמסיים את האלבום הוא שיר פשוט, שקט ומרגש. אבל בניגוד לאחרים, נשמע (ואולי זה רק אני) אופטימי. מעין שיר חותם לתהליך הפרידה, מלווה בהשלמה, שחרור והמשך המסע.

גם כמישהו שמאד אוהב ומעריך את אסף אבידן (משתדל להימנע מגילויי הערצה), Gold Shadows הוא לא אלבום נטול פגמים. בראש ובראשונה, חוסר האחידות המוזיקלי שמפריע. מובנת לי הגישה של קשר טקסטואלי בין השירים ומקובל עליי איזשהו זיגזוג וניסוי של כמה סוגי מוזיקה. אבל מבחינתי, לאלבום כאלבום יש משמעות וחייב שיהיה בו קו מוזיקלי מובנה. בהקשר הזה ומעבר לכך, אני מלא הערכה לתמיר מוסקט גם כיוצר וגם כמפיק אבל לפעמים זה נשמע כאילו הוא די מיצה את היכולת שלו לתרום לאבידן. ה"שטיקים" והצלילים הווקליים, האלקטרוניים והצועניים די מיצו את עצמם כבר בDifferent Pulses הקודם ובחלק מהשירים (לדוגמא Little Parcels) יש תחושה של חזרה.

אני ממש לא שותף על הביקורת לגבי החוסר אמיתיות או המסחרתיות של אסף. אני מאד מאמין לו (כולל לקול הלא רגיל שיוצא ממנו בשירה), על ההתמקדות באמת הפנימית שלו בלי נסיונות לרצות את הסביבה. אין לי גם שום בעייה עם האגו שלו בכל הנודע על סיפורי התנהגויות פרימדונה למיניהם. רוב האמנים הגדולים הם בעלי אגו גדול לא פחות ובד"כ זה גם מה שעוזר להפוך אותם לכל כך טובים.

הבעיה מתחילה כשהאגו עוצר ומונע דברים בצד היצירתי והמוזיקלי. אחד הדברים שאהבתי יותר בשילוב של אסף עם המוג'וז (מעבר לצד הרוקיסטי שאישית מדבר אליי הרבה יותר) הוא שלמרות הדומיננטיות הבלתי ניתנת לספק שלו בשלושת האלבומים, כן ניתן ביטוי לכלים הנוספים ביצירה. כמו למשל סולו התופים ב Poseidon's Fury Unleashed, הצ'לו ב-Devil's Dance או השילוב המושלם בין תופים וגיטרה ב My Favorite Clown. שני אלבומי הסולו הם אסף אבידן ורק הוא. מוכשר ככל שיהיה (ואם עדיין לא הבנתם, אני בדעה שהאיש מוכשר בצורה יוצאת דופן) יש להתמקדות הזאת תקרת זכוכית. לא מזמן שודר בערוץ 8 הסרט "חמש שנים" על השנים החשובות ביצירתו של דיוויד בואי. מה שאהבתי במיוחד לשמוע שם, מעבר לתשבוחות על גאונותו של האיש שנשפכו מכל עבר, זה על הפתיחות שלו והבמה שהוא נתן לאנשים שניגנו ויצרו יחד איתו. ממפורסמים יותר כמו בריאן אינו ועד כאלו שהתפרסמו בזכותו. נדמה לי שההבנה שלו שהגאונות והאגו שלו ברורים כל כך שהם רק יועצמו על רקע יצירתיות של אחרים, זה מה שהפך אותו לכל כך גדול. אם בואי יכול…

ולמרות זאת, ובשורה התחתונה, Gold Shadow הוא אלבום טוב מאד, אולי לא הכי טוב של אסף, אולי לא הכי טוב שהוא יכול להגיע אליו. אבל אם נשווה אותו לדוגמא לאלבומים אחרים של מוסיקאים ישראליים שיצאו בתקופה האחרונה אז נדמה שמכל הבחינות, לירית, מוזיקלית, ביצועית, תיאטרלית, אסף הוא רמה אחרת לגמרי וההצלחה שלו בארץ ובחו"ל לא מפתיעה בכלל.