סוף תור האופטימיות – על ״ביקיני״ של ביקיני

ביום הראשון של שנת 1995, שנה שתחתום סופית את תור הזהב של הרוק הישראלי ובמידה רבה גם את תור האופטימיות שהשתלט על החברה הישראלית, שעתיד להיקטע באכזריות בנובמבר של אותה שנה, יצא אלבום הבכורה של הצמד ביקיני שהביא אתו בשורה קרה ואלקטרונית למוסיקה הישראלית.

קרני פוסטל, שהייתה חברה בהרכב האינדסטריאל DXM כבר בגיל 14 מחד ובוגרת האקדמיה למוסיקה בתל אביב מאידך, הגיעה לביקיני כנגנית מבוקשת שברזומה שלה דאז כבר היו כלולות הקלטות עם תערובת אסקוט וידיד נפשה אסף אמדורסקי, שלום חנוך, דנה ברגר, אלונה דניאל, כנסיית השכל ואביב גפן (שם מילאה את תפקיד הפסיכולוגית בשיר "דיכאון"). חיים לרוז הגיע להקלטות של ביקיני לאחר ששיתף פעולה עם אמדורסקי ורע מוכיח בהרכב "הגיג" ועם הראשון באלבום הבכורה שלו.

קרני פוסטל הביאה עמה את הצ'לו שקרנו עלתה, בעיקר בזכותה, בקרב יוצרי אינדי מאז ועד היום. לרוז ניגן בשלל כלים כגון קלידים, בס, קונטרבס, עוד, גיטרות, סמפלרים, כלי הקשה ותופים. מלבדם ניגנה באלבום נבחרת איכותית שכללה בין השאר את ברי סחרוף בגיטרות, אסף אמדורסקי בחצוצרה וקולות, מנטש נחמיאס בכינור, אמיר קרטס בקלידים, ג'וני שועלי בבס, קלידים ותכנותים, עודד פרח בתופים וסימון מאן ואבי אגבבה בכלי הקשה.

"ללכת ללכת ללכת, לצעוד, לעלות

לשאוף למעלה, לשאוף אויר, אויר של הרים.

לקוות לבוקר זוהר, למשהו אחר, להגיע לפסגה.

ולראות שהאויר דחוס ושממש יהיה קשה לרדת. 

להרגיש שקר להרגיש שקר.

לגלות שהאחר, מאכזב יותר"

צליל טיפות, אולי טיפוף צעדים, שמתחלף בתרועת חצוצרה ושברי צלילים פותח את "ללכת", אחד מארבעת השירים שהופקו בשיתוף עם הטכנאי דדי טל. גם זוהי הצהרה: כאשר שני יוצרים חולקים הפקה עם טכנאי, ידוע להם מראש שהאוויר יהיה אכן דחוס, אבל יווצר סאונד  אחר לחלוטין. הכל קיים ב"ללכת": גיטרת רוק שורטת, ביט נוקשה ודומיננטי, שירה לא סטנדרטית, אז וגם היום, של פוסטל, חושנית ותוקפנית, הצ'לנית הראשונה של עולם הרוק בישראל, והטקסט. אולי יותר מכל, מה שהפך את האלבום הראשון של ביקיני לנכס צאן ברזל של המוסיקה המקומית הוא הגישה החדשה שמאירה באור כהה את הנשמה. כאשר פוסטל חצי שרה וחצי זועקת "להרגיש שקר" שוב ושוב, אין ברירה אלא להצטמרר.

גם כשאני אתך:

"זה עכשיו או לעולם לא

לילה בחוץ בדיוק נפל כוכב,

נשברתי פעמיים יותר מזה כבר לא יכאב.

קר לי. אני איתך וקר לי.

עוד מעט יבואו הימים החמים ונזיע.

שתיתי דמעותייך טעמתי את כולך

אני לבד במילא גם כשאני איתך

תפוס אותי, אני נופלת.

החום שלך, הריח שלך שנדבקו לי,

החום הנעים של עורך,

אני לבד במילא גם כשאני איתך.

עוד מעט יבואו הימים החמים ונזיע"

לאחר הטיפוס הקפוא של "ללכת", מגיע חום- קור אפלולי של ג'אז לאלבום של "ביקיני". האהבה והתשוקה שמתארת פוסטל מתערבבת בייאוש, בבדידות אין קץ וכמו בשיר הקודם, גם כאן, פראזה אחת מפריחה את הנשמה: "תפוס אותי, אני נופלת", מתחננת פוסטל לאהובה וכל המאזינים הגברים שואלים בתסכול מיהו החלאה שמותיר את קרני ללא תוחלת ותקווה. כי אכן אין כאן מקום לתקווה, הרי גם חום הקיץ לא יביא עמו נחמה, גם לא אולי, רק זיעה – והצ'לו כה נוגה.

יאללה יאללה:

"אל תנסי אותי אני הרי עיוור תני לזה לצאת כי זה מה שבלב ממהרים לבוא עוד לא מאוחר צריך לשוב רחוק תמיד יש ת'מחר יאללה יאללה אני אוהב אותך עוד יבואו שנים ואפור יצבע שיער מקומות רחוקים, יאללה יאללה אני אוהב אותך"

חיים לרוז מביא עמו כמפיק ודרכו כמבצע את המזרח ברצועה השלישית של האלבום. פוסטל מסלסלת "עוד יבואו שנים" ומרגשת בשיר אהבה, תסלחו לי על המלה- אופטימי… האלקטרוניקה מרכיבה כאן מיזוג בין הכינור של נחמיאס והעוד של לרוז לבין מעטפת מערבית של סאונד. השירה המשותפת של פוסטל ולרוז מתפרעת במתכוון, חותכת באופן מהודק ומהוקצע, והדם רותח בוורידים.

בואי כמו הרוח:

"בואי בואי בואי כמו הרוח התקרבי אליי

החזיקי בי, מיתר מתוח עד שהוא יצרח

וכשאת תבואי תתקרבי אליי

אנשים יגידו לא זה לא

כדאי בואי כמו הרוח נצא יחדיו לשוח"

יחד עם אמיר קרטס בהפקה, יוצר כאן לרוז רצועה סוריאליסטית שנעה בין דאנס, רוק ואלקטרוניקה. העירפול, אולי עירפול החושים שמשרה עליהם הרוח, עובר אל המאזינים בצורה של הכפלת קולות וטשטושם, רפטטיביות מייאשת של השורה "זה לא כדאי" ושירה מרוחקת, כאילו מוסתרת או נישאת הלאה בסערה הרגשית והממשית. אולי ואולי לא, אבל נדמה שיש כאן איזושהי התייחסות צינית לקלאסיקה הישראלית "את ואני והרוח" של צמד "הפרברים", בה, למרבה הפלא, לא כלולה המלה "לשוח" וגם לא בגרסה האנגלית שכתב דיוויד בואי בן החמש עשרה. מדובר כאן באחד השירים העוצמתיים והאינטנסיביים באלבום שמייצג בצורה המושלמת את מגוון הכיוונים מהם מגיעים ואליהם מכוונים לרוז ופוסטל.

קו 25:

"קו 25 שוב אני רואה אותך, כמו אתמול וכמו שלשום. שוב

נדבקת לי החולצה לגב, מהזיעה המתגברת… שוב נכנסת

ישר לשירותים ומחליפה חולצה, נקייה שהבאתי מהבית"

אני אוהב סיפורים. יש לי פינה מיוחדת בלב לסיפורים שמופנמים אל תוך שיר. "קו 25" הוא כמעט שמונה דקות של סיפור שמורכב על מצע מוסיקלי מהדהד, ללא מבנה מלודי ,ללא התחלה וללא סיום מוגדר. הקו שיוצא מבת ים תל אביבה ומתל אביב בת ימה ארוך כמו גיהנום ובו מתרחש סיפור  של שתי דמויות, רק אחת מהן מודעת לקיום האחרת. פוסטל מספרת על סיפור אהבה בלתי ממומש שכבר נכנס לרוטינה מתסכלת וידועה מראש. לרוז בגיטרה ושלל סימפולים חורקים ושורטים מתמקדים כולם במהות המרכזית של השיר בו זיעת ההתרגשות, התשוקה והחרדה נוטפת יום אחר יום ותוחלת – אין.

נרגס:

"בואי, בואי, בואי, יא נרגס בואי, בואי, תגידי

כן בואי, בואי, בואי, יא נרגס בואי איתי

ונתחתן רק שתי מילים אומר לך, שתי

מילים ולא יותר בואי, בואי, בואי יא נרגס

בואי איתי ונתחתן אל אלוהים… בואי,

בואי, בואי, יא נרגס בואי, בואי, תגידי כן

בואי, בואי, בואי, יא נרגס נשתה יין נשתכר"

כמו ב"יאללה יאללה" מביא לרוז את הערביות עמוק לתוך צורת הביטוי המוסיקלי של ביקיני. בשיר הדיוניסי הזה, שכולו אהבה, תשוקה, יין וזוגיות, האמונה של ההרכב באהבה אינה מעורערת על ידי דבר, מלבד האמביינס, האווירה, שנותרת קשה במידה מסויימת. שהרי כמו בשירי אהבה גדולים ונישאים כמו "עטור מצחך" של חלפי ו"הכניסיני" של ביאליק, האהובה היא רק אובייקט ואינה קיימת בשיר כדמות פעילה עם רצונות משלה. כך גם נרגס הנחשקת, שנותרת מזוהה רק בשמה ובנחשקותה ואולי תחושת החסר הזו היא זו שמצריכה את הקור ששורר כאן בין חריצי הדף של אגבבה, הקונגס והדרבוקה של מאן והביט המסומפל.

שיר הצ'לים:

"אהבתי אותך – לא. תעבתי אותך – לא.

סלחתי לך – לא. כעסתי. אהבת אותי – לא.

חלקת איתי – לא. חיבקת אותי – לא.

ידעתי. אילו היינו בוחרים במילים, דמעות

שיבשו לי – נרטבות. כיבינו האש. עוד

בוערות גחלים. פרידות. מבקשת ממך, בוא.

מבקשת ממך, בוא. מנשקת אותך, בוא.

הלכת. צימררת אותי, בוא. ייסרת אותי,

בוא. בכל זאת, בוא, ברחת. אילו היינו

בוחרים במילים, דמעות שיבשו לי –

נרטבות. כיבינו האש, עוד בוערות גחלים.

פרידות – תמיד כואבות"

אי אפשר להימנע מהאסוציאציה לשיר "דיאלוג" של שלום חנוך מתוך האלבום "בגלגול הזה" שיצא ארבע שנים לפני כן. המתכונת הדיאלוגית לכאורה הזו שמושרת בפי מבצע בודד עובדת גם כאן כאשר פוסטל מתארת סיום, סיכום, שיקוף של מערכת יחסים כושלת ומלאת ייסורים. האקספרסיביות של פוסטל פשוט מרעידה כאשר היא צורחת "בוא", אפילומיד לאחר שהיא מודה בייסורים הללו. המרכיב הקאמרי וה"קלאסי" של ביקיני בולט כאן יותר מבכל שיר אחר באלבום ומשיג כאן מימוש פן של פוסטל שהיה מחוייב כמעט בגן המשחקים הסגנוני של ההרכב.

תרשום לי אוויר:

"2 בלילה, ישנתי עמוק, שניים קפה ושיהיה

מתוק. שתיים בלילה, איזה לילה בהיר חם לי,

מחניק לי, אין לי אויר, תרשום לי, תרשום לי,

תרשום אויר. שבע בבוקר, ברדיו מבזק

שניים קפה ושיהיה חזק חזק הדופק בלב

שלי אותי מעיר, אין לי אויר תרשום לי

תרשום לי, תרשום אויר"

סאונד אייטיזי מובהק שמושפע בעליל מ-Foreign Affair של פורטיסחרוף (שמנגן בגיטרה בשיר) שולט בשיר הקלאסטרופובי העוצמתי הזה. ביקיני מתעניינים בסבל, במצוקה, בקושי. כאן, הקושי הופך למחנק, לא ברור מדוע ואולי זה לא משנה. הבקשה "תרשום לי אוויר" אינה בקשה של ממש- היא דרישה, תביעה של מי שאינו יכול עוד לשאת את מה גורם ללבו לפעום בעוצמה ולחשב להתפוצץ. כל אחד מאתנו עבר לילות כאלו, של פחד וחרדה או של ציפיה למימוש אהבה, של ארבע כוסות קפה בחמש שעות ושל מחשבות חוזרות ונשנות שמיוצגות על ידי הפראזה של החצוצרה. ואני? אילו יכולתי הייתי רושם.

דם זורם:

"משאיר את המפתח מחוץ למנעול ממשש לעצמי את הדופק. מרגיש איך הדם

זורם חזק… השעון מתקתק. חושב לעצמי – בודק, ממשש. בלילה אולי יירד

עליי טל וילטף אותי. השעון מתקתק. עכשיו אני חש איך הדם זורם חזק"

יחד עם דדי טל כמפיק שותף, ג'וני שועלי על הבס ועודד פרח על התופים, ביקיני מגישים לנו עוד רצועה בה הסיפור משתלט על השיר. מדוע לרוז משאיר את המפתח מחוץ למנעול? תמיד תהיתי כאשר האזנתי ל"דם זורם". האם מדובר בשיר המשך ל"תרשום לי אוויר"? האם הציפייה לאהובה עשויה להתגשם? לא ברור. התחושה חזקה, הביט לא מרפה, הסימפולים , כרגיל, לא "נעימים". אין לביקיני צורך להנעים, יש לביקיני צורך לגעת באמת, לתלוש לנו את הלב המדמם ולהפגישו עם שלהם. אמדורסקי, האיש שקישר בין השניים, מנגן כאן בחצוצרה ונוכח מאד בסגנונו גם ללא העמדה הרשמית של המפיק. מבחינתי, האלבום הזה הוא עוד חולייה בהפיכתו של אמדורסקי לאחד היוצרים המשפיעים ביותר על הדור ההוא של המוסיקה הישראלית.

שמש:

"סוף הקיץ ממלט פניו משהו בפנים נובל עכשיו מתכרבל לו ודועך

צעקת בשקט, לפתת צווארך משהו בפנים מציק, סוער, חותך מתלקח ודועך

ללכת אל השמש לחיות חלום, זה כמו סינוור של שמש לראות אדום.

חיפשת לך מישהו איתו לבכות משהו  בפנים רוצה לרצות ועינייך אדומות

אמרו לך שהשמש תנחם אמרו לך שהשמש תחמם בקרניים אדומות"

אהבה גדולה יש בי לשיר הזה. קשה לי להתייחס אליו כמבקר, על כן אתייחס אליו כאוהב. לא ברור לי כיצד הגיעו לרוז ופוסטל לשלמות הזו. המלודיה נישאת כאן עשרים מטר באוויר, כל ביט מונח פיקס, כל תוספת כלית מפתיעה (דורי טפר בקלידים ובקולות)  ואילו האופטימיות המחממת נאבקת באכזבה קשה ומרה. וקרני פוסטל שרה פשוט נפלא, כמו לחיות חלום.

שלום לכם:

"שלום לכם, ביי ביי. היו איתכם, ביי ביי.

אם תרצו עזרה, אני אתן לכם ואם

תרצו טובה, אני אעשה לכם

אז שלום לכם, ביי ביי"

זה הזמן לסכם ולומר ביי ביי, לא לפני שאספר סיפור אישי קצר. במרפסת בבית הוריי, לפני למעלה מעשרים שנה, לצד הסטיקר של "חם על הירח" הדבקתי בגאווה את הסטיקר עם התמונה המיתולוגית שצילמה יעל יעקבי בה משתזפת צעירה בלונדינית במה שנראה כתמונת וינטג' מחוף ים של שנות החמישים או השישים. "להרגיש ש….קר" היה המוטו שנבחר כדי לקדם את האלבום ומבחינתי, למרות שרק מעטים, מעטים מדי בחרו להרגיש שקר להם, ביקיני תמיד הייתה ותמיד תהיה אחד מהסמלים המרכזיים של שנות התשעים עבורי ומעבר מאופוריה לחיפוש מתמיד אחר תכלית.