ארז דסקל ורוב הסיכויים – אהבה עיוורת (בכורה)

את השם ״ארז דסקל״ אני שומע המון בשנים האחרונות. שפתיים מרובות, שמחוברות לאנשים שיודעים דבר או שניים על מוזיקה בכלל, ויוצרים ישראלים מרתקים בפרט, לוחשות לי פה ושם עליו. איכשהו, כמו שקורה הרבה, הכי קל לנו לפספס את מה שנמצא ממש לידנו. כך קרה שעד לפני זמן קצר, וליתר דיוק, עד שהגיע לאוזניי ״אהבה עיוורת״, לא העמקתי יותר משמיעה מקרית, פה ושם, בארז דסקל. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

דסקל, אמן אינדי משיחני-מטיפני-פוליטי (בדרך כלל כשכותבים כזה משפט בהודעת יח״צ אין בזה שום משמעות. הפעם זה קולע בול) מתואר נכון כאיזשהו מיקס בין הג'ירפות, הבילויים ומאיר אריאל. הוא חורש את הארץ ומופיע בכל מקום אפשרי – גגות, רחובות, אוטובוסים וטנדר אחד שמסתובב. במרץ הקרוב הוא מוציא אלבום בכורה שיצא כקובץ גלויות עם הורדה דיגיטלית – בלי עותק פיזי ״רגיל״. אל מול שמרנות התעשייה המקומית, זאת כמעט מהפכה.

בחזרה למוזיקה. אהבה עיוורת הוא מניפסט תיאטרלי, בחור צעיר עם מגפון בהפגנת מיליונים שצועק שהאישי הוא הפוליטי. בניגוד ל״רובים וערבים״, שירו הקודם, פה הוא שם את עצמו חשוף עד הסוף, לא מתחבא מאחורי ציניות מתבקשת. עברי לידר שר פעם ״וזה תמיד אהבה / וזה תמיד מסובך ונמאס״. ב״אהבה עיוורת״ דסקל מציג את הגרסה שלו לאותה מניירה ידועה. זה שיר פצוע לאהובה נכה, רגשית ופיזית, וחיפוש הדדי של מקום בעולם. זה יפה וזה כנה בצורה כמעט מאיימת.

במרץ דסקל יחגוג את יציאת האלבום במסע בחירות/הופעות ארצי אה-לה מאיר אריאל, של ארבעה ימים מדרום ועד צפון. שווה לעקוב (בטח ליושבי הפריפריה שביננו) ולתפוס את דסקל ליד הבית, או באחד הלוקשיינים המפתיעים – מתקן חולות, למשל, או טיילת אילת. שימו פתק בקלפי וכמה שקלים בהדסטארט. העידן הרפלקטיבי כאן.

האזינו כאן ל״אהבה עיוורת״. (צילום ראשי: דניאל גן-אור; גלויה: איה פאעור)