כאן כדי להישאר – אמנים כותבים על תקליטים

אמרו שהתקליט מת. אז אמרו. אמרו שהדיגיטל ניצח. אז אמרו. עם עלייה עקבית במכירות (מספר מדהים של 9.2 מיליון תקליטים ב-2014, פי עשר מלפני עשור), יותר ויותר אלבומים שרואים אור גם במהדורת ויניל, ובעיקר, מעמד תרבותי מחודש (ד״ש לדיווד לטרמן וג׳ימי פאלון, מובילי הדרך) כדרך ה״נכונה״ לצרוך ולאסוף מוזיקה, התקליט כאן כדי להישאר.

עם הקאמבק המפואר הזה, נוצרה בשנים האחרונות מסורת חדשה – יום התקליט. בחו״ל מדובר ביום עמוס ריליסים, בעיקר של אמני אינדי, שחוגג את האומנות ההולכת ונעלמת של קניית מוזיקה ומספק למעריצים הפתעות נעימות, כמו ריאישיוז של אלבומים ישנים, אלבומי הופעות, רמיקסים וקאוורים מיוחדים ועוד. השנה, לרגל יום התקליט בישראל, הזמנו את המוזיקאים שיופיעו באירוע לספר לנו קצת על התקליטים שהשפיעו עליהם במיוחד.

עמית ארז // Genesis – Nursery Cryme

״זהו האלבום השלישי של ג'נסיס, ואחד הראשונים שהשפיעו עלי. אחי הגדול שמע אותו בחדר באחד הימים ששרצתי לידו והיו מספר אלמנטים שתפסו את תשומת ליבי באופן מיידי. קודם כל היתה שם עדינות יוצאת דופן שלא הייתי רגיל לשמוע עד אז. הרבה שירים מכילים שכבות של גיטרות אקוסטיות שמשתלבות יחד ויוצרות מעין שמיכה נעימה ומהפנטת וצללתי לתוכה. השירה של פיטר גבריאל מאד ריגשית וייצרית, לפעמים רכה מאד ואז פתאום נהיית מחוספסת, בכל שיר הרגשתי שמתרחש מסע מסתורי. אתה מתחיל במקום אחד וזה נודד למקומות אחרים, ובדרך מתוחכמת הם מצליחים לעבור בין מצבים באופן כה חלק שכמעט אינך מרגיש שזה קרה.

דבר נוסף שריתק אותי היה העטיפה. בהיתי בציור המוזר של הילדה במגרש הקריקט, עם ראש הילד הכרות שמונח לידה. אני יודע שהתיאור הזה נשמע אימתני אבל הציור  היה ונשאר תמים ויפה, כאילו נלקח מספר ילדים, מה שכמובן מתקשר אוטומטית לשם האלבום. מה שאהבתי בעטיפה, מעבר להיותה יפה לעין, זה שישר מבינים שיש מאחוריה סיפור ואתה מנסה לפענח מה הוא. בסופו של דבר אתה מגלה שהשיר הראשון באלבום מדבר על שתי הדמויות מהעטיפה, אך הסיפור המלא הוגש על ידי גבריאל רק בהופעות, בזמן שהלהקה כיוונה את הגיטרות.

האלבום הזה שבה את ליבי בכל מובן. מוזיקלי, רגשי, אפילו במונחים של מרקמים וצלילים, וגם באופן הויזואלי. זו היתה אהבה מגילוי ראשון ומשם נכנסתי לתקופה ארוכה של האזנה לשאר אלבומי ג'נסיס מאותה תקופה ולשאר להקות הרוק המתקדם של אותן שנים. ההשפעה שספגתי מהם כיוצר היא עצומה וקריטית, כגיטריסט וכמלחין וכשאני בוחר את מראה עטיפות האלבומים שלי״.

גיטלה // Peter & the Wolf – Narrated by David Bowie

"לפני כ-3 שנים במהלך ביקור בלונדון בשוק הפשפשים "פורטבלו מרקט",קניתי תקליט ירוק שקוף של דיוויד בואי – בו הוא מקריין את "פטר והזאב" המוכר והאהוב בצירוף ניגונם של האורקסטרה של פילדלפיה בהוצאה של 1978. התקליט מלא בקסם שמחזיר אותי אחורה בזמן שנים רבות לתקופה תמימה יותר וגורם לי להרגיש שוב כמו ילדה, בתוספת בואי שעושה זאת בסטייל הייחודי שלו. זה ללא ספק התקליט שאשמיע לילדיי."

דוד מירצקי (דה אוריונס) // Television – marquee moon

"יש אלבומים שלפעמים הם תמיד מסביבך, אתה שומע שירים בתקלוטים שלהם ואומר "זה לא רע" וממשיךאתה שומע המון להקות קרובות בסגנון, בזמן שהם ניגנו ואיפה שהן ניגנו, בסאונד, בהקשר ההיסטורי לבסיס של כל מה שאתה הן תמיד מסביבך אבל בכל זאת אתה לא מייחס להן איזשהי חשיבות. עד שיום אחד אתה פתאום מחליט לשמוע את האלבום סתם ככה מתוך שעמום או כי חבר שלך שאתה עובד איתו בחנות דיסקים פחות או יותר מכריח אותך כי נמאס לו מהמוסיקה שאתה שם וכל צליל מתחיל לפגוע לך ברגש אחר, אתה פתאום קולט קומפוזיציות, מלודיות וריפים שחיפשת מלא זמן ומבין שכוסאמק זה אלבום פשוט מושלם וגאוני.

זה פחות או יותר הסיפור שלי עם marquee moon של television. אני מטורף על פאנק סבנטיז מוקדם, הסצינה של הCBGB לא זרה לי מגיל מאד צעיר, אבל זה אלבום שלקח לי הרבה שנים להבין.האלבום הזה גם הפך למשל לאהבה הגדולה של החיים שלי, בת הזוג והשותפה שלי לכוורת תקליטים – מלכיאלה, שגדלנו פחות או יותר באותה הסצינה. למרות הסביבה הקרובה והרבה חברים משותפים לקח לנו זמן להתחבר ואם צריך יותר קיטש מזה אז ביום הולדת האחרון שלי והראשון שלנו ביחד כזוג החלטתי לפנק את עצמי ולקנות לי את האלבום על ויניל סוף סוף. כמה שעות אחרי זה היא הביאה לי תקליט עטוף באריזת מתנה ובשניה שלקחתי אותו, עוד לפני שהורדתי את הנייר, כבר הבנתי שהיא קנתה לי בדיוק את אותו האלבום. את העותק שלה שמרתי."

מיקה שדה // Dirty Projectors – Swing lo Magellan

"כששמעתי פעם ראשונה את האלבום Swing lo Magellan, של Dirty Projectors, הבנתי שזו המוסיקה שאני הכי אוהבת. שירים שמשחקים בך, כאלה שאתה חושב שהם קלים ופשוטים ואז בעצם אתה מבין שעבדו עליך. יש פה הפקה גאונית של  דיוויד לונגסטרט שלא מתפשרת על שום צליל ושימוש בקולות ככלי נגינה שלחלוטין הופכים את המוסיקה שלהם ליצירה חיה ויוצאת דופן. מומלץ בחום"

דני דורצ'ין // Bob Dylan –  Bringing it All Back Home

"ב-1993 בוב דילן הופיע בנמל חיפה כחלק מפסטיבל הבלוז, ואני אמנם עדיין לא הכרתי שום דבר שלו אבל היו לי חברים שלמדו שיעורי בוב דילן בבי"ס הדמוקרטי בחדרה והם אמרו שחייבים ללכת. קניתי את הכרטיס להופעה כמה ימים לפני והחלטתי שאני צריך להכיר משהו שלו.

בערך באותה תקופה אנשים התחילו להיפטר מתקליטים ולעבור לדיסקים, ואוספים שלמים מצאו את דרכם לידיו של אבא שלי, שם הם משגשגים ומתרבים עד היום. אבא היה בוחר את הבלוז והג'אז, ואת השאר היה שם בצד להחלפה עם חנויות יד שנייה. אבל מידי פעם היו גם לבנים שורדים את הסלקציה. באותו יום של ההופעה מצאתי איפשהו באגף הבלוז את Bringing It All Back Home של דילן.

במשך אותו יום שמעתי את התקליט כמה פעמים, ואני זוכר את ההרגשה של לנסות לקלוט משהו שיישאר בזיכרון להופעה, אולי הוא ישיר משהו מתוך האלבום. זוכר שניסיתי לקרוא את המלים בעטיפה האחורית ולא הבנתי כלום. ובעיקר זוכר איך בהיתי בעטיפה הקדמית וחשבתי שהיא יותר מעניינת מהמוזיקה.

מההופעה אני לא זוכר כלום. חוץ מזה שראינו את ניק קייב מסתובב בקהל וניגשנו אליו, קבוצת ילדים בני 14-15 לבקש אש לסיגריה (למרות שהיתה לנו) והוא נתן לנו. אחר כך התחלתי לשמוע דילן, אבל התחלתי מ Desire ומהגרייטסט היטס, ולאט לאט התחלתי להבין מה אני שומע. מגיל 17 בערך דילן הוא הגדול מכולם מבחינתי. והיום, אחרי 20 שנה של חפירה עמוקה, Bringing it all back home הוא הגדול מכולם של  הגדול מכולם."

נעה בביוף // Bill Callahan – A River Ain't Too Much to Love

בשנת 2008 סוף סוף פגשתי אותו. היה אפשר לחשוב שלמשהו שכל כך חשוב לי, לא אאחר. אבל איחרתי, בטח שאיחרתי. פילדלפיה, חנות תקליטים, קומה שניה. כמה אנשים וביל קלהאן אחד. ההופעה כללה בעיקר שירים מהאלבום שעמד לשחרר (Sometimes I Wish We Were an Eagle) ובין לבין, היה תקליט נוסף שיצא עוד קודם לכן (Woke on a Whaleheart), אבל אני עדין הייתי מכורה לתקליט המופת שהוציא ב-2005; A River Ain't Too Much to Love. בסוף ההופעה כולם התפזרו די מהר, ורק אני עמדתי בקצה, מנסה לקלוט שהוא עומד שם לגמרי לבד עם הגיטרה. "No matter how far wrong you've gone, you can always turnaround". התרגשתי, פחדתי, יכולתי לוותר על הכל וללכת, אבל במקום זה ניגשתי אליו והתחלנו לדבר. "Met a woman in a bar, told her I was hard to get to know, and near impossible to forget".

 קיוויתי שיהיה קל לדבר איתו, קיוויתי שהשיחה לא תיפסק. בסופו של דבר הוא בעיקר הקשיב ואני בעיקר דיברתי. עד שהגיע ילד עם הויניל של A River Ain't Too Much to Love על מנת שיחתום עליו. ביל לא העלה את עיניו להסתכל למי הוא חותם, אבל כן שאל אותו למה בחר דווקא באלבום הזה. הילד ענה שזה מה שהמוכרים נתנו לו. זה מה שאני הייתי עונה: "I saw a gold ring, at the bottom of the river, glinting at my foolish heart".

 כמה שנים לפני אותו מפגש בחנות התקליטים, במיקסטייפ שליווה אותי בנסיעת אוטובוס ארוכה, נחשפתי לקול הנמוך ולמילים החותכות של סמוג, הכינוי תחתיו הסתתר ביל קלהאן, עד שנת 2007. זה היה שיר איטי, כל כך איטי שאתה כמעט לא מרגיש תוך כדי שאתה מקשיב לו, כיצד החיים שלך נסוגים אחורה, לתוך הזיכרון. "כל הדברים שלך, מפוזרים ברחבי החדר. למה לא יכולתי לאהוב אותך בכזו עדינות, כשהיית פה. כל הקושי, כל הרכות והרחמים שלך."

לא ידעתי מי זה, אבל לא יכולתי להפסיק לשמוע אותו. מרגע הגילוי, עד ליציאת A River Ain't Too Much to Love לא עבר המון זמן. אבל כן זרמו מים רבים בנהר העכור הזה של סמוג. בחצי ניגוד להקלטות הקשות, הגסות, הנוגסות בך בכוונה של אלבומיו הקודמים, כאן הוא כבר היה מוכן להשיל את הערפיח שלו לטובת משהו נקי יותר, ברור יותר, מנצנץ כמו זהב. חותך כמו יהלום.

על שני שירים עמד אז הקיום שלי; על השיר All Your Women Things מהאלבום הרופא הגיע עם שחר ועל השיר  Rock Bottom Riser מ River. זה מתחיל בפריטה רפיטטיבית על רצף אקורדים שלופת את הלב וממשיך עם תווי פסנתר שג'ואנה ניוסום משבצת לאורך השיר, כמו חידה קשה במיוחד שפיענחה. אם מישהו יכול להתרחק מהשיר הזה אחרי שניה אחת ממנו, אני לא יודעת מאילו חומרים הוא עשוי. בוודאי לא מסלעי קרקעית הנהר ולא מהמים שמרימים אותם למעלה, בין שמים לבין כאב. אנחנו חבים את הכאב הזה לאנשים מסוימים שהשאירו חריצים על הלב המטופש שלנו, זה שצלל פנימה לתוך מים עכורים בשביל משהו שדמה לזהב. "And you know I had to yell, just to get my voice back"

 אחרי ההקלטות השורטות וסוסים דוהרים במסלול התנגשות עם השמש ולפני אלבומי האאוטדורז והיאחזות בדברים יפים, היה אלבום אחד באמצע הדרך, בו לנשים היה עור תפוז, ביערות גר קפטן שזרק את השעון שלו ולא היה דבר דומם יותר מסייחים ישנים. הייתי בקור של של פילדלפיה, כשהוא שר על ציפור דרומית ששהתה בצפון יותר מדי זמן, ועדין התעקשתי ללכת במעגלים, כדי להתחיל שם הכל מהתחלה. "And I sing, to keep from cursing"

 שרתי כל לילה, כדי להתמודד עם כמות הקללות שעמדה על קצה הלשון. שרתי, כמה ששרתי.. ובכל זאת, קיללתי לא מעט. עד שהגיע סוף השיר Say Valley Maker, והבנתי שני דברים:
כן, הייתי צריכה לצרוח, כדי לקבל את הקול שלי בחזרה.
לא. נהר הוא לא יותר מדי לאהוב.
(*הוא בדיוק מה שהלב המטופש שלי צריך)

Bury me in wood

And I will splinter

Bury me in stone

And I will quake

Bury me in water

And I will geyser

Bury me in fire

And I’m gonna phoenix

יום התקליט נחגג בין התאריכים ה17 ו18 לאפריל, בין היתר יופיעו באירוע: עמית ארז, נועה בביוף, גיטלה, מן אוף נורת' קאונטרי, האוריונס, דני דורצ'ין, מיקה שדה, נועם סדן, פוטוטקסיס ועוד. איוונט כאן. יתקלטו: מקס לוי (Outside Society) וערן גלובוס, עורך המגזין. (צילום: יואב פיצ'רסקי)