A-WA בבארבי – האיסטינדי מכה שנית (הופעה)
חמישי בערב, קו מאה עשרים וחמש תל אביב – בת ים מלא עד אפס מקום וכצפוי אני היחידה לרדת בתחנה הקרובה לבארבי. רק כשהתקרבתי נוכחתי לדעת עד כמה העובדה שהייתי לבד ברחוב לא ממש מייצגת את מה שמרחש בתוך הבארבי עצמו.
הדבר הראשון שהעיניים של יעל ושלי קלטו כשנכנסו פנימה היה אנשים, עוד ועוד אנשים, על המדרגות, במעברים, בקדמת הבמה, ברחבה. מעולם לא ראיתי את הבארבי עמוס כל כך כך, הקהל היה מגוון יותר מתלמידים בבית ספר יהודי – ערבי, יותר מהגולה ויותר מכיתה בתיכון בפתח תקווה גם יחד.
על הבמה רקדו האחיות אנג'ל, תוך שהן משמיעות מוזיקה אורינטאלית עם נגיעות אלקטרוניות. כבר מהרגע הראשון, היה ברור לכולנו שאף אחד לא הולך לחפש לעצמו מקום לשבת, לא כי אין סיכוי למצוא אחד, אלא כי המוזיקה לא תאפשר לנו.
החימום נגמר בדיוק בזמן ושלושת האחיות אנג'ל התחלפו בשלושת האחיות חיים (תגל, תאיר ולירון), הלא הן A-wa (כן, קונספט האחים והאחיות הלך חזק באותו ערב). אל שלושת הזמרות הצטרפו גם אמיר זאבי (גיטרה חשמלית), יוגב גלוסמן (בס וכינור), הוד מושונוב (קיטאר) ואמיר ברסלר (תופים). אחרי מספר שניות של שקט, של התרגלות ונשימות עמוקות, ההופעה החלה עם השיר YaRaitesh.
כיאה לאשכנזיה שאני, לא הבנתי מילה, אלא שלמזלי, כשמדובר במוזיקה – לא תמיד צריך מילים. השיר התחיל באקט שגרם לי לחייך – נענוע השפה התחתונה על ידי האצבע המורה ליצירת אפקט מוזיקלי. ממש כמו בגן, כשהיינו ילדים ומותר היה להאמין שאם נבלע מספיק גרעינים של זיתים ונחכה מספיק זמן, יצמח לנו עץ זיתים בתוך הבטן. האקט הזה, יצר אפקט מוזיקלי והיווה את יריעת הפתיחה להופעה עם שיר שאומר לנו בדיוק מה A-wa באו לעשות בבארבי – להרים.
ולא סתם להרים, אלא להרים עם אהבה עצומה לבמה, למוזיקה ולמסורת התימנית, ראו את זה בכל מבט ששלחו אל הקהל ובכל תנועה שעשו לצלילי המוזיקה. האהבה הזו, הקרינה גם החוצה ובשילוב עם המקצבים והסולמות התימנים הפכה את ההופעה הזו למסיבה שלא הייתה מביישת אף די-ג'יי אוריינטל-אלקטרו בעולם.
עוד אנחנו רוקדים ומעל הבמה נשמעת הכרזה על זמר אורח, שי צברי, כניסתו לבמה מלווה בתשואות רבות ובצדק. צברי שר כאילו בלע את כל הכינורות וכל הסיטארים בעולם, מלא רגש, כמו הייתה השירה איבר בלתי נפרד ממנו. שני השירים ששר, אבוא בגבורות אדיר ושיר מספר 8 (יונתי תמתי), בין היחידים שהבנתי את המילים שלהם בהופעה, היו כמו זריקה של אהבה ותקווה היישר אל תוך הורידים. הראשון אף נדמה בעיני לאינטרנציונל של יהדות איראן, למרות שהאינטרנציונל הגיע כמה מאות בשנים לאחר מכן והקצב שלו אפילו לא מתקרב למקצב או לסולם בהם שר צברי את אבוא בגבורות אדיר. המסר של השירים הללו, הוא דומה, לפחות לדעתי ובכלל, אנחנו היהודים מבינים דבר או שניים בייאוש ותקווה.
צברי ירד מהבמה וA-wa, נשארו לבדן, שני הצלילים הראשונים שהושמעו הם צליל קולה של תאיר וצליל מיתרי הבס בגיטרה של אמיר זאבי. אחר הצטרפו אליהם גם כינור ומעט תופים, יחד הרכיבו כולם את השיר YaShaifin, שהיה שקט ורגוע יותר מהשאר, מעין ירידה לצורך עלייה והבנה שהרגליים של כולנו זקוקות לכמה דקות של מנוחה. אך הדבר שהכי תפס אותי בו, זה לא הטיימינג, אלא העובדה שהוא נשמע כמו שילוב של הרכב וזמרת שאני מאד אוהבת – הטייגר ליליס וג'וליה בוט'רוס. מישהו לקח את שניהם, ערבב היטב ונתן את התבשיל הזה לכולנו בבארבי, עם שיר שהיה יפה כמו רכס ההרים שנגלה לפני אי אז במדבר בטיול נודד. בדיוק ברגע בו השמש השוקעת פורשת עצמה על העולם.
המנוחה נגמרה, השירים הבאים היו עלייה הדרגתית בקצב ואתגר אמיתי לאנשים שלא רקדו הרבה זמן, או סתם לכאלו שהם אשכנזים כמוני. (הומור עצמי, זה בריא). בילד-אפ לקראת האורח הבא – תומר יוסף, המפיק של ההרכב וחבר באחד ההרכבים הכי גזעיים שיש לנו כאן – הבלקן ביט בוקס.
יוסף, בדומה לשי צברי, ביצע גם הוא שני שירים – אהבת רעיה רצוני ואני רוצה לזוז, תוך שניות ספורות, גם המעטים שרגליהם היו מקובעות למקומם החלו לרקוד במעין טירוף של אדם שהיה שקוע בתרדמת של שנים.
שני השירים הללו, קירבו אותנו לסוף (תרתי משמע) ואל השקת הסינגל שלשמו כולנו נתכנסו בבארבי – Habib Galbi, אם חשבתם שהשיר טוב, אז הביצוע החי שלו היה טוב ויפה אפילו יותר.
מהירי הלמידה ובעלי הזמן הפנוי אף ידעו את כל המילים של השיר בעל פה והצטרפו בשירה ובריקוד אל שלושת האחיות. נדמה לי שמעולם לא ראיתי את הבארבי משולהב כל כך, שעה ומשהו של הופעה התנקזו לרגע האחד הזה. זוכרים את הגיוון שדיברתי עליו קודם? אז הרגע הזה, בו בחורה ממוצא אשכנזי עמדה לצד בחור ממוצא מזרחי ושניהם שרים את כל המילים ועושים תנועות שנקראות ריקוד – הוא ההוכחה לכך.
שם, ההופעה נגמרה, ההרכב ירד מהבמה ועלה להדרן עם שני שירים נוספים – שיר ערש ו Yarait Man אשר היוו סגירה נהדרת לכל מה שהלך בבארבי באותו ערב. פתאום, כשיצאנו מהבארבי הרחוב נראה שקט כל כך ונדמה לי שמעולם לא שמעתי שקט גדול כמו זה אחרי הופעה.
ובאשר למגוון של הקהל, מוזיקה עושה הרבה פלאים, תנו לאנשים מוזיקה יפה והם יהיו חברים תכף ומיד, לתשומת לבו של ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו. ססמאות? סטטוסים בפייסבוק? נסיונות לעורר פחד בכדי לשמור על אחדות העם? אין צורך, לנו יש את A-WA ואתה, אתה יכול לאכול את הכובע ולהתחבא מהמפלצת מתחת למיטה. נשבעת לך שבצד שלנו, לפחות במובן המוזיקלי, הרבה יותר כיף. (צילום: יעל וולבלסקי).
