דממת אלחוט: ג'יימס בלייק – The Colour in Anything (אלבום)

דעה לא פופולרית: Overgrown, האלבום הקודם של ג'יימס בלייק, היה פחות טוב מהאלבום הראשון והלופת שלו. היו בו כמה שירים מדהימים, ובייחוד Retrograde שעורר, בצדק, הדים רבים ונחשב לאחד מהטובים שבשיריו, אם לא הטוב שבהם; אבל הוא הרגיש יותר מאולץ, וניכר היה שבלייק ניסה למצוא מקומות חדשים להרחיק אליהם, שחלקם היו מוצלחים וחלקם פחות.

למרות זאת, כבר מעל שנה שהאלבום השלישי במספר של מר בלייק הוא אחד מהאלבומים הכי מצופים בקרב תושבי הסצינה האלטרנטיבית, מאז שהוכרז בינואר של שנה שעברה. בזמן שעבר עד שהוא יצא לבסוף ביום שישי האחרון, בלייק הספיק להתמכר למריחואנה, להכריז על שיר עם קנייה ווסט שייכלל באלבום (שיתוף פעולה שלא יצא אל הפועל), לרמוז על מספר תאריכי יציאה בשנה שעברה ולהכריז כי האלבום יכלול שיר באורך של 20 דקות בנוסף ל-17 שירים אחרים שיהיו באלבום. אחרי הרבה זמן של עבודה מתמשכת עם ריק רובין ופרנק אושן, שעזרו לבלייק לסיים את האלבום לאחר שנגמרו לו האדים במנוע, האלבום שוחרר לקהל האוהב והמחבק שלו. אך האם ההאזנה לו עמדה בסף הציפיות שנבנה? ובכן, לא בטוח.

הבעיה הכי גדולה ב-The Colour in Anything, האלבום החדש שמכיל לא מעט בעיות, נעוצה בכך ששיר הפתיחה כל כך טוב. Radio Silence, שנושא את שמו הקודם של האלבום עד שהוא שונה לשמו הנוכחי, הוא המשך ישיר של ההלחנה הסוחפת שבלייק הביא לידי שלמות ב-Retrograde האלמותי מאלבומו הקודם, ומשתבץ בקלות כאחד משיריו הגדולים והסוחפים ביותר. שיר שהוא מופת של שילוב בין סאונדים אשר מאשר את מעמדו של בלייק כאחד היוצרים האלקטרונים הגדולים ביותר של העשור האחרון, והחיפוש שלו אחר צלילים מסונתזים בהמשך האלבום מוסיף לכך. בנוסף לכך השיר מסמן גם את הקו הרגשי של האלבום, שמתמקד בהתפוררות מערכת יחסים זוגית. במהלכו בלייק מסיר מעליו את השכבות שלו, ונע בהדרגה מתיאור חד ומושחז של הרגשות שלו עד להתסכלות בוגרת, חכמה ובריאה על הקשר ביניהם ועל היכולת לקיים קשר שמכיל אחד את השני.

מפתיע לגלות כי לאחר אינספור אלבומים ושירי פופ מלוקקים שמדברים על יחסי "בינו לבינה" בלייק מצליח למצוא דרך מדויקת וכנה שאינה מרגישה מאוסה בכדי לדבר על הנושא הזה. גם לאחר אלבומים כמו Sea Change של בק או End Times של Eels, שנראה כי אחריהם נאמר כל מה שניתן עוד להגיד על שברון לב ופרידה, בלייק מצליח לגרום ללב להיכמר בשירים כמו Radio Silence, Choose Me ו-f.o.r.e.v.e.r, עם שורות כאלו:

Days form like new figures down my road

Each one looks more like you than you know

Beauty always in the last

You always landed on your feet in the past

While you were away, there was nothing to see

There's a mirror in my room I never used

אך למרות זאת, זהו אלבום ארוך שחוצה את גבול אורך הדיסק אל מעל לשעה ורבע, ולאחר רצף של שירים מצוינים בפתיחתו הוא צונח באופן דרסטי לתוך רצף שירים ניסיוניים שקוטעים את הסחף של 15 הדקות הראשונות שלו, שבו הוא רוצה ללכת בכיוונים חדשים אבל לא צולח את הדרך. ישנם עוד מספר שירים מצוינים בהמשך שנדמה שאיתם האלבום מקבל פרץ חיים חדשים, בעיקר בזכות שיתוף הפעולה המעולה עם פרנק אושן ב-My Willing Heart וב-Choose Me שהוזכר קודם ושמגיע מיד אחריו; אבל הם לא מספיקים להרים חזרה את האלבום כשמגיע רצף נוסף של שירים שהיו יכולים להישאר על רצפת חדר ההקלטות.

גודש, זו הבעיה הסופית שמפילה את האלבום הזה מלהיות אלבום באמת מצוין וראוי. נדמה שבשלבי העריכה שלו בלייק החליט לוותר על הרצועה בת העשרים דקות שהובטחה לפני כחודש שתהיה באלבום, וממה שכנראה היה אלבום כפול שנמשך מעל לשעה וחצי (הפרוס על גבי שני דיסקים שמאפשרים מקום לנשום ביניהם) נשאר אלבום יחיד שלא נופו ממנו כל הרצועות שכעת פחות שייכות אליו ומכבידות אותו.

שירים יפהפיים כמו The Colour in Anything, Timeless ו-Meet You in the Maze הולכים לאיבוד בין שירים ניסיוניים ובינוניים כמו I Hope My Life ו-I Need a Forest Fire (שכולל הופעת אורח של ג'סטין ורנון מבון איבר), וחבל שכך.

כמעט מתבקש ליצור איזשהי השוואה בין דרך העבודה של קנייה ווסט על The Life of Pablo שיצא לא מזמן לבין זו של ג'יימס בלייק על The Colour in Anything: שני האלבומים יצאו באיחור של שנה ממועד היציאה המקורי שלהם, עברו שינויים רבים במבנה שלהם, החליפו מספר שמות ושיתופי פעולה שהוקלטו אך לא יצאו לפועל, ונדמה שהססנות היתה חלק גדול בתהליך הסופי של יצירתם. אבל למרות כל אלה זו השוואה שאינה במקומה, שכן בלייק מוכיח עד כמה הוא התבגר ככותב באלבומו הנוכחי והכיר בבעיות שליוו אותו בתהליך היצירה שלו, ובכל זאת ישנם עדיין מספר לא מבוטל של שירים מעולים באלבום.

אחד הקשיים הגדולים שמלווים אותו, אם כן, נובע מהציפיות הכה גבוהות שנוצרו בעקבות האלבום הראשון והמושלם שלו, ומהעובדה שהוא הוכיח אחריו כי יש לו אמירה וחלק אינטגרלי בעיצוב של עולם המוזיקה הנוכחי גם במוזיקה שהוא יצר מאז אותו אלבום. לכן ישנה תחושת פספוס די גדולה כשהוא יורה לעצמו ברגל במהלך האלבום הזה ומונע מהמאזינים חוויה חזקה, שגם אם היא אינה פורצת דרך ביותר מדי מובנים, היא מכילה אמירה וזהות חזקה משל עצמה. גם אם השיא מגיע בשיר הראשון.