Radiohead – A Moon Shaped Pool (אלבום)

להחיל סיפורים אישיים על המוזיקה של רדיוהד מרגיש כמו דבר מקטין מאוד לעשות. רדיוהד, שייצבה את עצמה כלהקה הגדולה ביותר בשמי המוזיקה האלטרנטיבית באופן שקשה גם לסולדים לחלוק עליו, גילתה פינות לא מאויישות במערת המוזיקה שעתים רבות מרגישים שיש לה סוף כמעט מאז תחילת הפעילות שלה. להאמין שאינסוף הכיוונים שת'ום יורק, ג'וני גרינווד, פיל סלוואי, קולין גרינווד ואד אובראיין שעטו בהם נולדו מתוך חוויות אישיות מינוריות יהיה דבר משטח לעשות; התנועה של רדיוהד אל החלל השחור והמרצד ומנגד אל בטן האדמה הכיבשנית מחייבת מנוע רב-מימדי. לב שבור הוא, כבודו במקומו, בעל מימד אוניברסלי אחד.

למרות זאת, כשמקשיבים לאלבום התשיעי של הלהקה מאוקספורד, A Moon Shaped Pool, קשה להתעלם מהסיפור האישי הטעון שמאחוריו: לאחר 23 שנות נישואין, נודע ב-2015 על הגירושים הקרבים של יורק מרייצ'ל אוון, אשתו ואם שני ילדיו. הסאגה הזו עומדת יחסית במובהק בחזית של שירים כמו Daydreaming, הסינגל השני ששוחרר מתוך האלבום לפני שלושה ימים, והשיר העוקב לו באלבום, Decks Dark; בחלק מהשירים האחרים היא נרמזת או מדומינת עם קשת מתעתעת של פרשנויות אפשריות נוספות, ספציפיות-משפחתיות להקטין או גלובליות ואידיאליסטיות שמיוחסות לרדיוהד לא פעם, עם תמות סביבתיות, אנושיות וקיומיות נדכאות. מכל מקום, יהיה מלל שירי קשור התחממות גלובלית או קץ זוגיות ככל שיהיה, דבר אחד ברור: נימת הכליון והפרידה נתלית בתעלות האוזן בכל אחד מאחד עשר השירים באלבום, וגולשת משם אל החדרים כבויי-האור שבלב. החדשות הטובות הן שזה יפיפה; החדשות הרעות הן שהרחשים האלו, בשילוב עם כמה עניינים אחרים שאגע בהם בהמשך, ילדו את הקונספירציה המייתמת בדבר העובדה שהאלבום הזה הוא האלבום האחרון של הלהקה.

רכיבים אחרים שתרמו לתאוריה המדכאת הזו, מלבד הפסימיזם האנושי, הם הופעתם של שירים מיתולוגיים יותר ופחות של רדיוהד בגרסת אולפן מהודקת: True Love Waits שחותם את האלבום הופיע לראשונה בגרסה אקוסטית, לו-פיית ומרסקת באלבום הלייב I Might Be Wrong ב-1995; Ful Stop ו-Identikit בוצעו לראשונה בהופעות ב-2012, ו- The Numbers, שנקרא במקור Silent Spring, בוצע כבר גם הוא בסוף 2015. הבחירה לכלול נתח כזה של שירי-עבר – ואולי TLW בפרט, שגם נבחר כאקורד הסיום – פורטת בהכרח על נימי נוסטלגיה שכטבעה של נוסטלגיה, מחייה וקוברת בעת ובעונה אחת. רכיב אחר ומתאמץ מונה מעריצים אובססיבים שמייחסים חשיבות טקסית להיותו של TLW השיר המאה בדיסקוגרפיה של רדיוהד עד כה או לסדר אלפאביתי של השירים, והאלמנט השלישי הוא תחושת הרפלקסיביות שעולה מהאלבום הזה, שמרפרר בגיוון נדיב לתקופות שונות בקריירה הענפה של הלהקה שהמציאה ז'אנרים.

ובכל זאת, משכנעים ומיתיים ככל שיהיו הסעיפים האלה (מלבד אולי הסעיף הדבילי של ציון השיר המאה שאובחן כנראה על ידי צרכני אסטרולוגיה מטרילים), האלבום הזה – שעוד מעט אנסה לכתר במילים – לא יכול להיות האלבום האחרון. כלומר, הוא ודאי יכול, אבל ההנחה שקבוצה כל כך פורה של אנשים – ובמיוחד על רקע צאתו של אחד מהם, אולי החשוב שבהם, לדרך מבעיתה וחדשה – יחדלו ליצור, היא בלתי נתפשת. גם הקלישאה שלא אחת מלווה פירוקים של הרכבים על "פנייה לכיוונים אחרים" נדמית מיותרת: הרפתקאות התזמור הקלאסי של ג'וני גרינווד באו לידי ביטוי בצורה עליונה וחד-משמעית באלבום הזה, וההתפתחות המתמדת של רדיוהד היא קרקע אידיאלית לנטיעת זנים חדשים של יצירה. ומה לגבי סגירת הקצוות הפתוחים בטיפול בשירי-עבר? ובכן, גרסאות לייב מן העבר מצאו להן מקום במרבית האלבומים של רדיוהד, כך שהדיון ב- Identikit, Ful Stop ובוודאי ש- The Numbers העדכני די מיותר. True Love Waits הוא הפתעת האלבום שמותירה סימן שאלה (או שלט אזהרה זרחני, תלוי בכם) ותובעת צידוק. הוא יגיע.

טענות על אלבומים שהם קולאז', מעין סקירה מזדקנת של שיאי העלומים היפים, פקדו את רדיוהד כבר ב-2001, אז שוחרר Amnesiac ונתפש על ידי רבים כטעם לוואי של Kid A המהפכני ששוחרר שמונה חודשים לפניו. הטענה הזאת שבה גם ב- 2003 כששוחרר האלבום השישי Hail to the Thief ובמיאוס מונוטוני, גם ב- In Rainbows. במלאת יממה לאלבום הנוכחי, נראות בפינות הרשת קריאות דומות גם לגביו. הקריאות לא מופרכות: יסודות רדיוהדיים שהפכו לסמלים, במיוחד מ- In Rainbows, מבצבצים לאורך האלבום בדמות הצליל האלקטרוני-אופייני של כלי ההקשה שזורק חזק להכלאה של In Rainbows ושל King of Limbs כמו Identikit, פריטות חולמניות ומימיות וחזרתיות קדחתנית שהתחילה בימי Kid A והפציעה, מדיטטיבית, גם בשירים כמו Arpeggi, Bloom, Feral ואחרים. אפילו זכר ל- The Bends אפשר למצוא שם, לא רק בטבעיות של הכלים אלא גם במקצבים שמוכתבים, אף אם נזילים וחמקמקים, על ידי פריטות הגיטרה, או טאצ'ים פולקיים שהדהדו לאזניים מיומנות את הפולקיות המחושבת של Beck ב- Sea Change, גם הוא בהפקת נייג'ל גודריץ' שעובד עם רדיוהד מאז 1997. ובכל זאת, בכמה שמיעות AMSP מרגיש כמו דבר חדש לגמרי.

האזנות לאלבום החדש נדמות כאילו רדיוהד לקחו את שני הקצוות שלהם, השורשי והחם, מבוסס הכלים האורגניים מחד, ואת היקומים האלקטרוניים האפלים והסמיכים שהם בוראים בניסיוניות ותחכום כבר כעשור, אל הקיצון הממומש ביותר שלהם. אם לקשר אותם לחברי להקה ספציפיים, הרי שגרינווד יאייש את המשבצת החיה, של עיבודי מיתר קלאסיים מרהיבים ביופיים אל מול קטעי גיטרה שחסרו להרבה מעריצים מאמצע הניינטיז; ואילו יורק יביא לתוך היצירה מלנכוליה תהומית, זרות מתמדת כלפי העולם וחרדתיות חנוקה, רפטטיבית, בדמות המהומים עיבודים ממוסכים. Burn the Witch, הסינגל הראשון מתוך האלבום, מדגים בתרועה את הפנים החדשות של גרינווד – גדושות מיתרים והתפתחויות – שחיבר בשנים האחרונות פסי-קול עבור פול תומאס אנדרסון, שגם ביים את הקליפ היפיפה של Daydreaming, הסינגל השני והשיר שמגיע מיד אחריו. Daydreaming עצמו הוא אחד משיאי האלבום והקריסה הנפשית, מלווה בשריקות של קשתות צורמות על מיתרים שמתרחשת בדקה הרביעית שלו, היא התפרקות מהגמורות ביותר אפילו של רדיוהד, להקה שמצטיינת בהנדסת רגעי יקיצה. מלמולי "Half of my life" מקודדים בריוורב ממלאים את השבר שהוא תום יורק ומצביעים על קטיעת חייו: בהגיעו לגיל 46 נותקו, כאמור, היחסים של יורק מרייצ'ל אוון, זוגתו מזה מחצית מהם – 23 שנים. את מי שנטרף בסערה הזו מציל במידת-מה Decks Dark, שעל אף הציניות והיאוש שנוטפים גם ממנו, אין בו התאבכות מסמאת של רוחות ויש בו ניצוץ של הפנמה.

גם Glass Eyes, השיר השישי באלבום, אינטימי ויפיפה בתוגתו ונשען על מהלכים דומים לשל Daydreaming. יורק שר שם מונולוג גלוי-לב נדיר בפשטותו, מתנכר לסביבה ולניצני שאפתנות, מלווה תחילה בעיבוד עמום ולכוד שהולך ומתפרש כשהדרמה מחייבת מרווח נשימה. Identikit ניצב על תקן מחוות הפאן ומסתמן כחביב הקהל המיידי בזמן שהאיכויות של יורק כיוצר (ופרפורמר: איידנטיקיט בוצע, כאמור, כבר על מספר במות) מתורגל ומשוחרר מתחדדות בו, שעה שהשיר עתיר חריגות מהקצב ורפיון. Present Tense מהווה גם הוא שיא בקריצה בוסה נובית שמערסלת ליריקה הלומה וכואבת באופן שמזכיר מאוד את האפקט של Reckoner, כזרם שמשכך במעגליותו.

ונימת המוות צפה כמו גופה. היא צפה בהלקאות העצמיות ובהספד המוחבא ב- Daydreaming; היא צפה בהתבוססות של יורק בגורלו הגזור ב- Ful Stop, בקפאון ויציאה אל מחוץ לזמן בתחנת הרכבת של Glass Eyes; היא צפה ברקע של Present Tense, שמנסה להתמקד בהווה ובמיצוי האהבה אבל רדוף על ידי ידיעות חוץ-מוזיקליות שמטעינות אותו בשפתיים מכווצות בחמלה. ו, וואו, כמה שהנימה הזו צפה בנשיקת הפרידה של True Love Waits היפיפה, שעוטפת את הסלוגן הזה בהמשכיות של חיים שלא משתכנעים מסיסמאות יפות, ורומסים אותן במגפי מציאות. ואף על פי כן, מצהיר יורק מבין הרגבים ב- Desert Island Disk, מהשירים החבויים באלבום: "Different types of love are possible". אז אולי אהבת האמת הממתינה-לא-עוד ששובצה בקצה המסע, השיר המאה והנועלת את סדר האלפאבית, היא לא היחידה שאפשרית. אולי התשישות והריק שמוליכים את האלבום כמו לוויה הם קינה על מה שתם ומפנה את הריאות לקראת שירה אחרת, ואולי לזכור את שבועת הנעורים המחוספסת של True Love Waits בדיוק ברגע שהבגרות עוצמת את עיניה זו הדרך הטובה ביותר לחזור אל האור. אני רוצה להאמין שזה לא הסוף. אולי זו תהיה בעירת הפניקס.

(להכנת הכתבה תרמו שי אצלן ואיתן רייס)