לראש, ולא לזנב – תובנות זוגיות מפסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת

יש רגעים שרק הזמן מאפשר להתבונן בהם בשלום. כזה הוא הרגע שבו שי בן צור, לבוש גלימה שחורה, מודה בביישנות לקהל ומזמין אותו, בנימוס, לעמוד על רגליו ולהשתתף. הקריאה הכל-כך שגרתית הזאת, שנאמרת מדי יום במאות ואלפי הופעות ברחבי העולם, הופכת ברגעים את האווירה הגם ככה מחשמלת במגדל דוד, מהאתרים היפים בארץ, אי של שפיות ושקט בלב העיר הכי מיוחדת, מטורפת, קשה ומדהימה בארץ ואולי בעולם, למשהו שאי אפשר לשכוח. התזמורת מתחילה לנגן את השיר הבא וחבורת אמיצים קמה ומתחילה לרקוד. עד סוף השיר כל הקהל יעמוד על רגליו, ירקוד כאחוז טירוף ובאופן כללי ירים מסיבה מפוארת. אצלנו קוראים לזה חפלה.

בשבוע שעבר נכחנו, נוה כליל החורש, חברת המגזין, ואני, בשני ערבים שונים בפסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, הגדול שבאירועי עונת התרבות בירושלים, מפעל כמעט יחיד מסוגו, שאפשר רק להתקנא באנשיו ומשאביו. המפעל הזה מגיש מזה חמש שנים שורת פסטיבלים, וחרף איכות תוכן משתנה מאד בין הפסטיבלים השונים ובין השנים השונות, הוא שומר לכל אורך הדרך על יושרה אמנותית, ידע רב ותפיסה סינגולרית כמעט של תרבות והכח שלה, בוודאי בעיר כירושלים. בשנים האחרונות הפוקוס על פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת גדל, ומארגני הפסטיבל מצהירים כי בכוונתם להפוך אותו למרכזי אף יותר בשנים הבאות ולרכז סביבו את כל עונת התרבות. עם המחשבות האלה בראשינו, יצאנו נוה ואני לשני אירועים שונים: אני למופע טרום-בכורה עולמי ל-Junoon, לרגל אלבום משותף של שי בן צור וג'וני גרינווד [רדיוהד] לצד תזמורת גרוב הודית, ונוה ל״שוטטות לבנה״, סדרת אירועים ליליים מחצות ועד אחרי הזריחה. עבורנו ישנו קשר הדוק בין שני האירועים והמרחב התרבותי בו הם מתקיימים, ולכן בחרנו לציין אותם במשותף.

אם כך, לנוה תחילה.

שוטטות לבנה

עונת התרבות בירושלים שיחקה אותה השנה. לאחר אירועי הקיץ הקודם, שהקשו על קיום אירועי ענק, חזרו השנה בעונת התרבות לאירועים נפלאים, דוגמת נקודת מגע במוזיאון ישראל, ועד הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר: אפילו התכניות שלהם יפות ומעוצבות לעילא. עבורי, שיא השיאים הוא פסטיבל מוסיקה מקודשת, ושיאו הוא ליל שוטטות לבנה. הייתי בנקודת מגע, והייתי בחזית, וחוויתי דברים מדהימים בשניהם, אבל הרגש שיצאתי איתו בשעה שבע בבוקר ביום שישי היה משהו אחר לגמרי.

המסע התחיל בחצות. מייד בכניסה למתחם מגדל דוד פגשנו בטריו מאלייקה – שלוש נשים מתופפות על כלי הקשה בצלילי אמביאנט שכבר פותחים את הלב ומלווים אותנו אל Cut N Bass, שעניין אותי עוד מהצפייה הראשונה בתוכנייה.

בשעה המדוייקת (ראויה לציון הקפדת ההפקה על הזמנים) עלה על הבמה אלון כרמלי עם קונטרבס מיוחד – דק וארוך – בצליל מהדהד שהוא שילוב בין עוד לאלקטרוניקה ומקצבים מתמשכים שהכניסו אותנו עוד יותר אל החוויה. הצצה מקרית בתוכנייה גררה אותי הלאה כשהסתבר לי שאחד המתופפים והאנשים החביבים עליי – ישי אפטרמן – מופיע באותם רגעים בדיוק בקצה השני של המתחם. בדרך עוד הספקנו לשמוע קצת מוסיקת ניו אורלינס משולבת בכלייזמר של קרנופסקי בנד, עד שנכנסנו אל החפיר להקשיב קצת לסמרקנד – שירי עם מזרחיים אתניים בהרכב ענק (7) של שירה, נאי וכלי מיתר. אם עד אז תהיתי מי ייצא בשתיים בלילה לשמוע מוסיקה מקודשת, כמות האנשים בפנים הוכיחה שהרבה, ולאו דווקא צעירים טיפוסיים.

יצא לי פה ושם בעברי לנגן ולהכיר מוסיקה מזרחית אתנית, ואחד המאפיינים האהובים עליי ביותר שלה הוא הנגינה ביחד, כהרכב. הנסיגה אחורה של כל הנגנים לתת במה מלאה לאלתור לאחד מהם, יצירת מוסיקה חדשה על הבמה בהתאם לרגש ולמקום ולרצון, מוסיקה נעה ומתחדשת ומתקדשת עד שנמוגה וחוזרת לנגינת כלל. לאורך כל הלילה זכיתי בהצצה מחודשת על העולם המקבל והמכיל הזה, שנותן לכל אחד ואחד מקום אבל גם מחבר ועוטף בין אנשים. מצד שני, בלטה בהיעדרה המוסיקה האירית והקלטית שהיא חלק בלתי נפרד מאותה מוסיקה מקודשת, ואולי ראוי לשלבה בשנים הבאות.

משם עלינו אל קצת בלוז – דני דורצ'ין, One Man Band, שכבר זמן רב אני משתוקקת לראותו בהופעה, ועכשיו משתפסתי עלי להודות שהוא מעולה כפליים משחשבתי. רק לדמיין את גודל הקואורדינציה הנדרשת לשליטה על גיטרה, מפוחית, מיקרופון, סנר ובייסדראם. מופע שהוא "רק" חימום אבל נהדר בפני עצמו.

במקום לחכות לקורי האריס העדפתי לרדת חזרה למטה לשמוע מוסיקה מקומית יותר, וחזרנו אל החפיר ל-Sesler Band, שם הובטח לנו חיבור בין מוסיקה קלאסית לשירי עם ערביים. הספקתי לשמוע קצת מהחיבור המעניין עד מאוד הזה ולקלוט חבורת בחורי הישיבה החרדים שהקשיבו למעלה ואפילו מחאו כפיים בסוף כל קטע. מי אמר מוזיקה ללא גבולות ולא קיבל.

כדי לא להרדם (בכל זאת כמעט שלוש) המשכנו החוצה אל טרייבל דאנס לקצת אנרגיות – וקיבלנו הרבה. תופים במקצב מדבק ודיג'רידו – אחד הכלים המדהימים ביותר עלי אדמות – מהפנט, במוסיקה שבטית עמוקה ובינות אנשים נעים בכמעט מסיבת טבע מוזרה כלשהי, זכינו בזמן שחרור והפיכה למעין חלק מקולקטיב שכל כולו שייך למוסיקה ומכיל אותה – מופע ורגעים שלא יישכחו.

השעה כבר שלוש וחצי, עמוק לתוך הלילה, ואנחנו מושכים את עצמנו מתוך המסיבה והולכים לקצת אמנות – המיצב המוסיקלי פוג'ה. בתוך חדר מעט חשוך מוצב לפנינו מעגל רובוטים יפהפיים שנבנו מחומרים ממוחזרים, כל אחד שונה. כשהקבוצה מסיימת להתיישב מסביב למעגל הרובוטים מתחילים לנגן. המופע מתחיל בצליל גונג מהדהד וממשיך בצלילים זעירים הבאים כל אחד ממקום אחר בחדר, ואתה מסובב את הראש עד שלפתע הרובוט שמולך זז ומשמיע צלילים ומנגן בצורה שאם היית עוצם עיניים היית יכול להשבע שאלו בני אדם, אבל אתה לא עוצם עיניים כי הכל כל כך יפה. חצי שעה, והקסם נגמר. האמן, יניב שנצר, יוצא אל מחוץ לפרגוד, ואני הולכת לדבר עם הפנים שמאחורי העבודה. שנצר ("אני מפחד ממטוסים. תכתבי את זה!") מספר לי כי הוא בנה את העבודה במשך שש שנים בתקופת מגוריו בקרואטיה ובא איתה לארץ במיוחד בשביל הפסטיבל ושחייו בכלל מתמקדים בתיאטרון. כששאלתי מאיפה מגיע הרעיון לעבודה שכזו הוא ענה בפשטות "הוא פשוט בא. נבנה לו לאט" ולשאלה להיכן העבודה תמשיך ב"לאן שתמשיך, אבל אני כן רוצה כבר למצוא לב בית". אנחנו ממשיכים בשיחה קצרה על החיים ואמנות והשאר, עד שצריך ללכת.

כאן הבחירה בין המופעים נהיית קשה, אבל משהו מושך אותי חזרה למעלה אל אולם פצאל למופע של נתנאל גולדברג, "נהר של אור". אולי זה הנבל, אולי התיאור המספר על פתיחת שערים וסכרים. אני מגיעה קצת באיחור והדבר הראשון שבולט מולי זה גיטרה ועליה סטיקר יחיד "ואהבת". "בואו נפתח שער", נתנאל גולדברג אומר, ומתחיל לשיר. חמש דקות עוברות ואני מבינה בדיוק למה קראו לפסטיבל "מוסיקה מקודשת". 

הרי מוסיקה מקודשת זוהי מוסיקה שבאה מבפנים. מעומק הלב והנפש. מוסיקה שמכניסה אותך למין מסע רוחני, מתקנת אותך, מנקה בך דברים, מסירה ספקות ויוצרת אור. מוסיקה שורשית שביכולתה לגעת במקומות הכי רחוקים שבך. והנה עכשיו השעה ארבע וחצי, ואני עמוק בתוך המוסיקה המקודשת. כאן זה לא הופעה, הם אומרים, כאן זה מעגל תפילה ושירה. פתח לנו שער שער יפתח, הם שרים, ומי שלא ישן על הכריות שר איתם, וגם אני שרה ונכנסת, בלי לשים לב למי אני ומה אני ולזה שיש לי דמעות על הפנים, עמוק בתוך המנטרה, משתחררת כמו שלא השתחררתי כבר שנים, דווקא דרך הפשטות היפה וההרמונית הזו. והמוסיקה ממשיכה, והדמעות ממשיכות, ואף אחד לא מוחא כפיים כי רק השקט ראוי לקבל את החוויה הזאת של מוסיקה מקיפה ומקדשת. Dream about love believe in your dream, השירה ממשיכה, מדיטטיבית וכל כך, כל כך נוגעת ללב, שלום עולמי אבל לא רק העולם כולו אלא כל אחד ועולמו שלו.

ואז זה נגמר, והערב, הלילה מגיע לקראת סיומו – מופע הזריחה של הבנות נחמה. ניכר שמחשבה רבה הושקעה בערב והתוצאה בהתאם – הרמוניה אנושית של הבנות נחמה, שכל כך משוחררות ומצחיקות על הבמה, הן ההופעה המושלמת לסיום ערב שכזה, כשהציפורים מתחילות לעופף מסביב והשמיים מתחילים להתבהר ו100 אחוז אור וקסם ממלאים את האוויר ואותנו, הפותחים את היום החדש והשנה החדשה, בדרך הכי מקודשת ויפה שניתן.

שי בן צור + ג'וני גרינווד – Junun

קשה לתאר את התרגשותי כשנחשף שג'וני גרינווד יגיע לישראל. גדלתי על רדיוהד. אני אוהב את הסרטים של פול תומאס אנדרסון [שצילם, אגב, סרט על הקלטת האלבום, שיוקרן בניו-יורק בשנה הבאה]. כמובן שידעתי שאגיע. אפילו גררתי את בנזוגי, שאין לו דבר וחצי דבר לא עם מוזיקה מקודשת ולא עם רדיוהד. הוא גם בחור של האנדרסון השני, ווס. ניחא. ספוילר: ג'וני גרינווד, נהדר ככל שיהיו, כנראה נשאר בבית. שי בן צור, לעומת זאת, כיכב. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

ברבע שעה איחור, הם עולים. תזמורת לבושה שחורים, טורבנים כחולים לראשם. קשה שלא לדמיין אותם, 14 נגנים תזמורת הגרוב מרג'סטאן , חלקם בני אותן משפחות, כדרדסים הודים. הקהל כבר משולהב ועם עלייתם של בן צור וגרינווד, היחיד שלא לבוש בבגדיים המסורתיים. הפתיחה נהדרת. קטע קצרצר ועוצמתי. כלי נשיפה. תופים נהדרים.

אחרי זה הוא עובר ל״איך אוכל להמשיך לישון עכשיו״. העיבוד החדש והסמי-אלקטרוני מצויין, וניכרת התבגרותו של בן צור עם השנים. הקהל מריע לכל תנועה של הנגנים, לכל מילה מפיו של בן צור. ניכר שהוא מתודלק, מי באנרגיות טובות ומי בחומרים פיזיים רבי השפעה.

הקהל, כמוזכר בפתיח, מתרומם לאור קריאתו של שי בן צור. זה מתחיל בקטן, עם קבוצה אמיצה ובודדת, והופך תוך דקותיים לסחף. הקהל רוקד באקסטזה. יש כאלה שמניפים ידיים אל-על, כמו בתפילה. אחרים מכונסים בעצמם. אחרים רוקדים. קשה שלא לחייך, ולו למראה העיניים הנוצצות של הקהל. אני תוהה בזמן אמת כמה מהנוכחים האזינו, טרם ההכרזה, למוזיקה של שי בן צור. מצד אחד, ניכרת שליטה של הקהל בחלק מהטקסטים. מצד שני, המילים של בן צור כל-כך רפיטטיביות, כמעט סגפניות, שגם למאזין בפעם הראשונה קל לקלוט את המקצבים ואת המילים ולהצטרף בשירה.

לוקחים שלושה שירים עד שגרינווד בכלל מראה איזשהי נוכחות מהותית. היא באה בדמות פתיח אלקטרוני, מעט אמביאנטי, שמתכתב עם העבודות המאוחרות שלו ברדיוהד ופסקולים. בכלל, אפשר להרגיש באיזשהי תרומה של גרינווד להפקה, אך למרבה האכזבה הוא אינו בולט במופע. רגעים מהותיים ממנו הוא בכלל עומד בצד, מתבונן. מצד אחד, הכבוד שהוא עושה לתזמורת ולבן צור ראוי להערכה, בוודאי כשהוא מגיע מסופר-סטאר, גיטריסט אחד הלהקות החשובות בעולם. מצד שני, קשה שלא לחוש החמצה. גרינווד הוא מוזיקאי מחונן שהגיע לאן שהגיע בצדק, וחבל שהדבר לא מיתרגם לנוכחות בימתית או עבודת גיטרה או בס טובות יותר.

רגע שיא הוא ״הנה אני, כולי שלך״ של בן צור (חיפוש גוגל לא העלה שם מדויק יותר – עם בן צור הסליחה). ניכר בו, במיוחד, כמה הלהקה רוצה לספק, לבדר. אולי זהו רצון טבעי וטהור לרגל חשיפת המופע החדש ולקראת האלבום, אולי זוהי חשיבות החשיפה הראשונה למופע עבור בוקינג עתידי לטור הופעות. איני יודע. כך או כך, התחושה קצת מוזרה. 16 איש עומדים על הבמה וניכר בהם רצון עז להותיר את המאזין המום. אני לא בטוח שהם הצליחו, אבל הניסיון עצמו ראויה להערכה.

הם יורדים להדרן וחוזרים ל״סובב״, מהשירים המופלאים של בן צור. המילים הופכות רבות משמעות. התזמורת מכונסת בעצמה. ״סובב העולם על ציר אהובי״, שרים ההודים, וזאת לא פחות תפילת בית כנסת מאשר שירה. זהו רגע יפה במיוחד. אחרי זה בן צור מפטפט קצת. ניכר שהמעמד מרגש אותו – חרף הופעותיו בישראל, יש משהו מיוחד ברגע הזה. הוא מודה לאנשי עונת התרבות. ללא ספק, הבאת המופע לפסטיבל היא הישג (ואירועי יח״צני) מכובד.

הוא מבצע את ״רוקד״, שיר ראשון ששוחרר טרום הבכורה, מהאלבום אשר ישוחרר בשנה הבאה. בהאזנה חוזרת, באוזניות, חלק ניכר מהקסם שהיה לשיר הזה בלייב לא עובר. אבל תאמינו לי: משהו שם עבד. ״שפתיי נושקות לקברך, נפשי עולה״ שר בן צור, וכאילו לא שורפים תינוקות בעולם. כאילו לא דוקרים צועדים במצעד הגאווה. רק שירה יפה קיימת בעולמו של בן צור, וחבל שהוא הבליח רק לערב אחד, נהדר ככל שיהיה, בעיר שזקוקה לו 365 ימים בשנה. אם יש משהו שחסר בעיר הקדושה מכולן זאת קצת שלווה. ״מודה אני״, אומר בן צור, והקהל עונה ב״אמן״. אמן שנאהב. אמן שנשיר. אמן שתבוא על ירושלים, העיר המקודשת מכולן, רק מעט שלווה. קצת פחות שנאה בשם האלוהים. קצת יותר ריקודים. (צילום: חיים יפים ברבלט)

9/10/15: בן צור וגרינווד הודיעו עתה שאלבומם והסרט המלווה אותו, ישוחררו ב-13 בנובמבר. צפו בסרט כאן (למשך שלושים הימים הבאים) והאזינו ל״רוקד״ מתוכו כאן.