Beirut – No No No (אלבום)

אין אלבום מתאים יותר לימים של הקיץ שמסרב לעזוב מאשר No No No של ביירות. הכי Yes Yes Yes. האלבום המתוק והממכר הזה הוא אלבומה הרביעי של פרויקט האינדי פולק האמריקאית מניו מקסיקו. זמן רב עבר מאז שזאק קונדון, הסולן והמוח הפעיל מאחורי ביירות, פעל לבד – הויום ביירות היא להקה אמיתית, עם קונדון בפרונט לצד פרין קלוטייר, ניק פטרי, פול קולינס, קייל רזניק ובן לנץ – שהצליחו ליצור בנו-נו-נו יצירה עם פן אינסטומנטלי יחיד במינו, שהופכת אותו לאלבום שמכניס את המאזין לספירה שכולה אושר עצב והרמוניה.

חיכינו ארבע שנים מאז ששוחרר האלבום המצויין The Rip Tide, אלבום דומה אך מאד שונה. גם האלבום הקודם היה בעל אותם מאפיינים ועושר אינסטרומנטלי שכבר הפך לאופייני ללהקה, מבלי לשכוח כמובן את החצוצרות והאקורדיון שהפכו למזוהים עם הסאונד הביירותי. ביקורות נשמעו על כך שהאלבום הנוכחי איננו עשיר ובעל נוכחות מוזיקלית כמו הקודם. לדעתי זו דווקא התקדמות, Beirut הגיעו לנקודה של הבשלה, של בגרות, תחכום, והפשטה ליסודות. בשורה התחתונה, Beirut ב-2015 נשמעים הרבה יותר נוגים ונעימים, הם יודעים איפה לתת הכל ואיפה לנהוג באיפוק, וזה מחמיא להם מאד.

מצחיק שהאלבום נפתח עם קטע בטייטל Gibriltar. החיבה של Beirut לשמות עם משמעות גיאוגרפית היא אכן יוצאת דופן ונחמדה. לידיעתכם, גיברלטר היא טריטוריה של הממלכה המאוחדת שממוקמת בנקודת הכניסה של האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, ומשקיפה על מפרץ גיברלטר. זוהי נקודת פתיחה מאד קלילה ואופטימית לאלבום, עם ווייב מאד דומה לקטעים קודמים ואהובים של Beirut, שגם להם שמות של מקומות רחוקים וקסומים, כמו סנטה פה ונאנט.

הרצועה הבאה היא שיר הנושא, No No No, שמבחינה אינסטרומנטלית מעבירה אותנו לאווירה טרופית. בהאזנה הראשונה לא שמים לב וההרגשה היא לגמרי של צ'יל, אך בעצם זהו שיר עם תוכן עצוב, או יותר מזה מייאש. בעצם השיר מדבר על חוסר ידיעה של מי אני, של מצב לא משתנה, מן תסכול אקזיסטנציאלי שמוגש באחד הקטעים הנעימים לאוזן שתשמעו ב-2015. הקליפ יפיפה עם רקע ורוד אפרסקי, מלא סצנות אנומליות שהן לעיתים מבהילות, ואסתטיקה מרשימה ומאד ווס אנדרסונית.

השיר המרגש ביותר ששמעתי מזה זמן הוא At Once, 02:06 דקות של קטע קצר וממכר. המילים והביצוע לא סוחטים דמעות, לא מופעל פה שום מנגנון דרמטי שמייצר רגש באופן קונבנציונלי, אלא יש פה משהו טהור ויוצא דופן. כשקונדון שר על התהיות שלו, ורק עליהן לאורך כל השיר: על איך אפשר לדעת משהו אחת ולתמיד, זה מרגיש כל כך טבעי, כאילו הוא נושם, וזה אמיתי ונכון. זהו המשך ישיר ל-No No No, גם אם כאן הווקלז והפסנתר הם הדומיננטיים, זה עוד קטע העוסק בתכלית קיומו של האדם.

ממשיכים ל-August Holland, עוד קטע שמבליט את קולו היפה והייחודי של קונדון שמשתלב בטבעיות עם המוזיקה של הלהקה. As Needed, הקטע העוקב, הוא האינדיקציה הברורה ביותר להבשלה ולבגרות של Beirut. ב-As Needed ממש רואים שבארבע השנים שנאלצנו לחכות, הם עברו תהליך של ממש, והם משאירים לנו פה נימה מלנכולית, חיוך שמח עצוב. זה מזכיר את התחושה שעולה מהאזנה ל-Marks to prove itב, האלבום הקסום שהוציאו המכביז השנה, עם השם הכה מתאים לתהליך של התבגרות שלעיתים מלווה בהתפקחות כואבת.

הביצוע של קטע בשם Perth מעצם שמו מעלה השוואה מתבקשת לקטע עם אותו השם של בון איבר, מאלבומו מ-2011. אפשר להגיד שרבים ההבדלים מהדמיון בין המוזיקה של Beirut לזו של בון איבר. יחד עם זאת, בהאזנה גם ללהקה שמשמעות שמה 'חורף טוב' (בון איבר בצרפתית), וגם ללהקה שקרויה על שם בירת לבנון, יש אפקט שמעביר את המאזין לחולמניות כלשהי, לעולם אחר, בועה שאפילו לא שמים לב שנכנסים אליה.

מאטים את הקצב עם Pacheco ונכנסים לאיזשהו לופ נעים של העולם של Beirut. אפילו שהמחשב מראה שהאלבום לקראת סופו, יש אשליה מתוקה שהוא לעולם לא נגמר. נדמה שאנחנו ישנים למרות שאנחנו לא, וכשממשיכים עם Fener אנחנו מתחילים להתעורר מהיקיצה עם רצון מתגבר להפליג למקום אחר ורחוק. מסיימים עם So Allowed ומתחילים לשמוע את האלבום שוב.

למרות שלא ידעתי את זה השתוקקתי ל-No No No, האלבום הראשון מזה הרבה זמן ששמעתי ברצף מבלי להפסיק אותו, ואז עוד פעם. בחלומות שלי אני מאזינה לאלבום שוב, עכשיו תוך כדי שאני לוגמת פינה קולדה עם בחיר ליבי, מה שמקל עליי בהתמודדות עם השאלות הקיומיות שNo No No- מציב בפניי, והחיים דווקא הופכים לנעימים ולהגיוניים.