קנדריק לאמאר – To Pimp a Butterfly (ביקורת אלבום)

הללויה. השנה בקושי התחילה, אבל אני כבר יודעת מה יהיה אחד מאלבומי השנה שלי, ללא צל של ספק. האלבום הזה הוא To Pimp A Butterfly של קנדריק לאמאר, שתפס אותי לגמרי לא מוכנה, העיף אותי לחלוטין, והנה חזרתי לכאן כדי לספר לכם למה.

האלבום הקודם והשני של לאמאר, good kid, m.A.A.d city, היה להיט עצום ברחבי העולם, גם לא בקרב אנשים שהייתם חושדים בהם שהם חובבי היפ-הופ. האלבום, שקיבל פלטינה, זיכה את לאמאר בארבע מועמדויות לגראמי, אינספור שבחים, ביקורות מעולות, הופעות בטקסים ובפסטיבלים בכל מקום, והפך אפילו את טיילור סוויפט למעריצה שרופה, מה שמן הסתם תרם לפופולריות הגוברת של לאמאר (היא אפילו דיווחה ברשתות החברתיות על ההתרגשות שלה בעקבות יציאתו של האלבום החדש).

האלבום החדש כל כך מורכב ומלא באמירות שנהניתי להאזין להן ולנתח אותן, כך שלקח לי המון זמן לכתוב את הביקורת הזאת. בכל זאת, האלבום הזה נחת על המאזינים ועל המבקרים בהפתעה, כשרמזים ליציאתו רק נזרקים מדי פעם ברשתות החברתיות. לכן היה קשה להתכונן אליו מראש ולחשוב מה אני רוצה לכתוב. זה אלבום שעל פניו לא הייתי אמורה להתחבר אליו בכלל – אני לא גבר, לא אפרו-אמריקאית, לא חיה בארצות הברית, ואלה בדיוק המרכיבים הדומיננטיים ביותר באלבום; זה אלבום מאד חברתי, מאד מחאתי. לאמאר מתחבט המון עם הזהות שלו בתור גבר שחור צעיר, במיוחד לאחר המהומות בפרגוסון בשנה שעברה.

כבר כתבתי על The Blacker the Berry, סינגל שמאד נהניתי ממנו, אבל מסתבר שהוא היווה רק את קצה הקרחון לקראת האלבום המטורף הזה. הייתי אומרת שזה אלבום מרגש, אפילו. משתתפים בו ראפרים שמהווים את עמודי התווך עבור כל חובב היפ-הופ – ד"ר דרה, סנופ דוג, אפילו טופאק, אל כולם עוד נגיע בהמשך – ולזה באמת לא הייתי מוכנה. חשבתי שאשמע עוד אלבום ראפ על נשים, על סמים, על כנופיות; אבל שכחתי עם מי יש לי עסק. קנדריק לאמאר הוא ראפר מגוון, מעניין ואינטליגנטי, והוא מספק בדיוק את הסחורה שציפו ממנו לספק.

מבחינה מוזיקלית האלבום נשאר פחות או יותר עקבי לכל אורכו, ומשלב אלמנטים של ג'אז וFאנק. גם מבחינת האיכות שלו זה אלבום מאד עקבי, ולכן אפילו קשה לי לבחור את השיר הטוב ביותר מתוכו. זה אלבום מהסוג שצריך לשמוע כיצירה שלמה, אם כי הוא לא עונה על ההגדרה הקלאסית של "אלבום קונספט". לדוגמא, הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, i, הרגיש כמו ניסיון של קנדריק לחדור למיינסטרים. משהו באווירת פיל-גוד סטייל Happy, שיר שכולו הערכה עצמית רחוקה שנות אור מהמחוזות העמוקים והאפלים שהתרגלנו לראות בהם את קנדריק. כשהקשבתי לאלבום כולו הבנתי עד כמה שפטתי לא נכון את הסינגל הזה. הוא הרבה יותר רוחני ממה שחשבתי – ואכן לאמאר הוא נוצרי אדוק שמשלב הרבה אלמנטים דתיים בראפ שלו – וספק אם הייתי מבינה את זה אם לא הייתי יודעת לשים את השיר בקונטקסט של האלבום כולו.

האלבום נפתח עם השיר Wesley's Theory, שבכותרת שלו מרפרר לפרשת העלמת מס שהשחקן ווסלי סנייפס היה מעורב בה. בשיר הזה מתחיל סיפורו של הפרפר שבו עוסק האלבום – כשהפרפר הוא אותו אמן שחור צעיר, כמו לאמאר עצמו, שנותן לתעשייה האמריקאית הלבנה לסרסר בו ומתקשה למצוא את עצמו מחוץ ל"גולם" שלו, השכונה שבה גדל (קומפטון המיתולוגית) בשיר הזה מתארח ד"ר דרה (יליד השכונה), שבקטע קצר אך אפקטיבי מזכיר ללאמאר שכוכבים יכולים ליפול באותה מהירות שבה הם נוסקים. לאמאר ממשיך לעסוק ברעיון התהילה שלו לאורך כל האלבום, כמעט בלי הפסקות ובלי מעבר ברור בין שיר לשיר, מה שכאמור הופך את האלבום ליצירה אחת מגובשת שכמעט בלתי אפשרי להפריד לשירים שונים. השיר הבא, For Free, נפתח במונולוג של אשה שלמעשה מייצגת את אותה התעשייה שלאמאר מנסה לברוח ממנה, ובהתאם הוא מצהיר בהמשך השיר: This dick ain't free.

השיר הבא, King Kunta, הוא השיר שרבים חושבים שיהיה הסינגל הבא מתוך האלבום. בעיניי הוא אחד השירים הטובים והחשובים באלבום. הוא נשען על סיפור מתוך ההיסטוריה האפרו-אמריקאית, על עבד בשם קינטה קונטה, שחי בוירג'יניה של המאה ה-18. לאמאר הופך את העבד למלך בשיר שלו, ובכך הוא מתייחס גם לעצמו – הנער השחור שיצא מהשכונה והצליח למצוא תהילה בתעשייה שכלל לא נשלטת על ידי אפרו-אמריקאים.

בשיר הבא, Institutionalized, לאמאר מארח את סנופ דוג, בעוד הופעת אורח אחת מתוך רבות לאורך האלבום. סנופ עוזר ללאמאר לספר את סיפורו של "המלך החדש", לאמאר עצמו. השיר שמגיע לאחר מכן, These Walls, הוא עוד אחד מהשירים המרשימים ביותר באלבום. הוא עוסק במערכת יחסים של לאמאר עם אשה שבעלה נמצא בכלא. בשמיעה ראשונה זה נשמע כמו עוד שיר טיפוסי על סקס, אבל אותם קירות שלאמאר שר עליהם הם גם קירות התא של הכלא, ולאורך השיר לאמאר מתאר את רגשותיה של האשה שאיתה הוא שוכב, שנפגשת איתו רק על מנת למלא איזשהו חלל שנוצר אצלה בעקבות הכליאה של בעלה. קצרה היריעה מכדי לנתח את כל מילות השיר, אבל צריך לתת לו כמה שמיעות כדי להבין מה בדיוק הסיפור מאחוריו. מוזיקלית, השיר הזה מהווה מעין אתנחתא. הוא יותר רך וגרובי (מותר עדיין להשתמש במילה הזו?) מהשירים האחרים, ומיד אחריו מגיע שיר כבד יותר, u, שמתכתב כמובן עם הסינגל i. השירים האלה הפוכים לגמרי – בעוד i מדבר על קבלה ואהבה עצמית, u הוא שיר שעוסק בדיכאון ובשנאה עצמית. שני הבתים האחרונים אפילו קשים לשמיעה, כשלאמאר מטיח במאזין את כל האשמה שהוא חש כלפי הדרך בה עזב את השכונה בה גדל. הקול שלו נשבר והוא מתייחס לבעיות השתייה שפיתח, כשברקע שומעים בקבוקים מקרקשים ואת לאמאר עצמו שותה. השיר הבא, Alright, מהווה כמעט צפירת הרגעה – אל דאגה, אומר לאמאר למאזין. יצאתי מהבעיות שלי ועכשיו אני כוכב ענקי, הכל יהיה בסדר והכל חלק מהתוכנית של אלוהים. כמובן שמתחת לפני השטח מתחבאים עדיין הספקות העצמיים, ובפזמון מארח לאמאר את פארל, ששר "We gonna be alright", כאילו מספק ללאמאר את ההוכחה שהוא צריך.

בשירים הבאים, For Sale ו- Momma, לאמאר ממשיך לחקור את מערכת היחסים שלו עם אלוהים. הוא מציג בפני המאזין דמות בשם Lucy, שמייצגת את לוציפר, השטן. זו דמות שחוזרת לאורך כמה שירים, ובאמצעותה לאמאר מסביר איך הלך לאיבוד ומצא את התשובות אצל אלוהים, בחזרה בבית אמו. גם השיר הבא, Hood Politics, עוסק בחיים בקומפטון, קליפורניה, עיר הולדתו של לאמאר. הוא ממש מספר סיפור בשיר הזה, ובסופו אפילו מזכיר את הנשיא אובמה, שלמרות שהוא אפרו-אמריקאי בעצמו, הוא לא עושה כל שביכולתו על מנת למגר את הפשע ולדאוג לחינוך ראוי בשכונות כמו זו שלאמאר הגיע ממנה. גם בשיר הבא, How Much a Dollar Cost, לאמאר מספר למאזין סיפור, על הומלס שפגש בתחנת דלק שלמעשה מייצג את אלוהים. אפשר לא להתחבר לכל הרוחניות הזו, אבל אי אפשר שלא להתפעל מיכולתו של לאמאר לספר סיפורים ולשמור את המאזין מרותק, תוך שהוא שומר על רמה מוזיקלית מאד גבוהה, שאפשר לשמוע בגרסה האינסטרומנטלית.

בשני השירים הבאים, Complexion ו-The Blacker the Berry, כפי שאפשר כבר להבין משמותיהם, לאמאר עוסק בצבע העור השחור ובהשלכות שלו. הוא יוצא נגד כל הדעות הקדומות נגד אפרו-אמריקאים וקורא לסובלנות, אהבה והבנה. גם השיר שאחריהם, You Ain't Gonna Lie (Momma Said), הוא שיר שעוסק בדעות קדומות כלפי ראפרים והמוצא שלהם.

לאחר מכן מגיע i, שכבר הזכרתי כשיר שעבר את המהפך הכי גדול בעיניי – משיר שנראה לי כמתחנף לתעשיית המוזיקה, הוא הפך לשיר שהוא ההיפך הגמור, ודווקא בזה אני רואה את גדולתו של האלבום הזה. בכך שרק אחרי שהקשבתי לכולו (עשרות פעמים, דרך אגב, מכיוון שהוא כל כך מלא בניואנסים ובפרשנויות) הצלחתי להבין במה השיר באמת עוסק, וזה באמת היה רגע שפקח לי את העיניים וגרם לי להבין שלפניי יש אלבום באמת מצוין.

השיר האחרון, Mortal Man, הוא השיא של האלבום. הוא צובט, עצוב, מרגש ומדהים. הוא מתחיל מתיאור ומרשמים של לאמאר מביקורו בדרום אפריקה, וממשיך במעין ראיון שלאמאר עורך עם אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה של ההיפ-הופ, טופאק שאקור המנוח. כדי לא לעשות יותר מדי ספוילרים לקטע הבאמת נפלא ומעורר השראה הזה, אומר רק שלאמאר מקריא לטופאק שירה, מספר לו על משמעות שמו של האלבום ומקבל ממנו פידבק, כביכול (למעשה קטעי הדיבור של טופאק נלקחו מראיון שהוא נתן לתחנת רדיו שוודית ב-1994).

כל חובב היפ-הופ, לדעתי, יתרגש מהקטע הזה (גם אם הוא בכלל חסיד של נוטוריוס ב.י.ג כמוני). זוהי סגירת מעגל מושלמת עבור האלבום הגם-ככה מושלם הזה, שאני בכלל לא בטוחה שהצלחתי לפענח את כולו עד הסוף. זה אלבום בוגר, מעניין ומהנה, ואני בטוחה שעוד טונות של מילים טובות יישפכו עליו, ובעיניי זה יהיה מוצדק לחלוטין. אם קנייה ווסט הוא המלך, קנדריק לאמאר הוא הנסיך, והאלבום הזה רק מצדיק את המוניטין וההערכה שזכה להם בעולם ההיפ-הופ בפרט ובעולם המוזיקה בכלל. To Pimp a Butterfly הוא קלאסיקה מיידית, ואני לא יכולה לחכות לדבר הבא שקנדריק מכין לנו.