נמוך זה השחור החדש – אמנים מספרים על Low

לפעמים הדברים הכי טובים עוברים לך מתחת לראדר. ככה זה עם Low. נמוך נמוך, בשקט בשקט, כבר 20 שנה, הם עושים רוק אלטרנטיבי מעולה. מינימליסטי, חכם, מרתק – כזה שחולף מעל רוב האנשים אבל קנה להם קהל קטן ואדוק מאד לאורך הזמן. בשנה שעברה הם חברו לג'ף טווידי, סולן Wilco, ככל הנראה להקת שברון הלב החשובה של העשור הקודם, שהפיק להם אלבום, עשירי במספר, בשם The Invisible Way. עכשיו הם מגיעים לישראל להופעה אחת חד פעמית בבארבי ולרגל ההופעה כתבנו לנו כמה אמנים ישראלים על מה הם Low עבורם ועל השירים האהובים עליהם של הטריו ממיניסוטה.

נעה בביוף

אני לא צריכה קרן לייזר, אני לא צריכה את הזמן. אני צריכה את החסד שלך בלבד, היא שרה ואני רציתי להאמין שיש כזה בכלל דבר. לפני יותר מעשר שנים, קניתי (לבד) תקליט ששומעים לבד לגמרי. האויר קפא עם הפריטה האיטית של הגיטרה של אלן ספארהוק והקול הבלתי אפשרי של מימי פארקר ריחף על פני תהום.

להקשיב ללואו, זה להקשיב לבדידות שלך בהרמוניה של שני קולות שיודעים דברים. היא יודעת שדברים פחותי חשיבות מעסיקים אותו עכשיו והוא יודע שאין דבר יותר עצוב מלשכב על הגב ולספור כוכבים. את מה שחשבתי שידעתי, איבדתי ומצאתי מחדש בשירים של לואו – מנסחי מחשבות של חדרי חדרים, כאלו שספק אם אתה מגלה לעצמך. השקט של לואו יכול לפוצץ דברים. אני עדין עובדת על זה. אין לי קרן לייזר והזמן חומק מאצבעותיי, אבל יש לי אלבומים של לואו ואני יכולה להגיד לכם שככה נשמע חסד מופלא.

אביב מארק

Low מגיעים בפעם השניה לציון!

קשה לשכוח את הפעם הראשונה שלהם כאן, לפני כ-6 שנים. זו היתה הופעה מזן ההופעות המאוד נדירות שבהן אתה עומד מול הבמה משתאה, נפעם, מהופנט ונעול על המטרה כשהלסת שלך שמוטה. מסוג ההופעות שבהן איש כמעט אינו מדבר עם רעהו. מסוג ההופעות שלמרות שאתה חייב להשתין אתה דוחה את הרעיון על הסף מפאת החשש שתפסיד כמה דק' מהסה"כ הכללי. Low הם בעצם High רציני עבור כל אוהבי ואוהדי המינמליזים המקסימלי על בסיס איכות אמיתית. ההרכב המשובח הזה ניפק עד היום 10 אלבומים (ועוד המון שתפ"ים וכד'). מה שקם כתגובת נגד לגל הגראנג' והגיטרות המפדבקות שסימלו בעיקר את אותה תקופה, שרד הרבה אחרי.

Low הם קתרזיס רציני והתרוממות רוח.

מדובר בטריו: היא על סנר, פלור טם טם ומצילה בלבד, הוא על גיטרה (כן, הם זוג לתפארת) ויש גם בס. הוא והיא שרים המון ביחד וגם לחוד. הם יותר ממשלימים זה את זו. 2015 מסתמנת כשנה עם הרבה הופעות איכותיות שיגיעו אלינו מחו"ל, ההופעה של Low ללא ספק נמצאת בטופ הקצפת של ההופעות האלו. בדוק.

פלורה

Low הן אחת הלהקות שאני הכי אוהבת. אני אוהבת את המינימליסטיות בעיבודים, הרגש הגדול שיוצא מהקולות שלהם וההרמוניות המיוחדות שהם יוצרים כשהם שרים יחד. הגיטרה המנסרת של אלן והתיפוף הכל כך נכון של מימי. וכל זה לא שווה הרבה בלי השירים הכל כך יפים ולא מתיימרים שלהם.

האלבום האהוב עלי שלהם הוא האלבום האנטי מלחמתי, Drums & Guns ושיר שאני אוהבת במיוחד מתוכו הוא breaker. זה הולך ככה –

Our bodies break

And the blood just spills and spills

But here we sit debating that

 

It's just a shame

My hand just kills and kills

There's gotta be an end to that

There's gotta be an end to that

יעל פלדינגר (Phototaxis)

Low משחקים עם הזמן. ההתמודדות המאתגרת של לדעת לכופף את הדקות והשניות , לאלף את הרגע שימשך רק בשבילך, שיחבק ויערסל אותך, הכרכרה הזאת שרצה. אם לרגע האופק מעורפל או אינו בהיר, הסוסים הפרועים יקבעו שהזמן ירוץ בלעדיך, ואז אתה רק מנסה להחזיק מעמד. ככה הרגשתי כששמעתי לראשונה את Do You Know How To Waltz?

השירה נכנסת אחרי 4 דקות של חשמל במתח קבוע ותנודות תת קרקעיות של מנטרה מלטפת ומטרידה ביחד, מן פיסות של מידע שאתה לא בטוח שקרו, הבלחות. אז בשמיעה ראשונה (ואפילו שנייה) גם המאזין החזק ביותר יתקשה , אבל מדקה 6:00 כל האינפורמציה הזאת שהתגלתה בהתחלה מקבלת פתאום משמעות חדשה ונדמה לך שהפעם אתה שומע אותה מתחת למים, או שעכשיו אתה לא רק צופה אלא אתה שוחה בתוכה.

תחושות כאלו מגיעות כשאתה אדון של הזמן שלך, כשאתה מתמסר לעכשיו, לנגן בכזאת עדינות ועקביות את הריצוד הזה – דורש ממך לבקר במחילה של הארנב ולא באמת לעזוב. האיפוק והשליטה העצמית  של הלהקה הם כמעט לא אנושיים לעיתים נדמה לך שאתה בניסוי ואף אחד לא טרח להסביר לך שאתה הנבדק – ובכל רגע הם נותרים בפנים.

כדי לנגן לאט וברכות נדרשת נשמה יתרה. האלבום האחרון שלהם, The Invisible Way, מחזיר אותי גם למן רגעים אינטימייים בילדות, רגעי מבוכה שעד היום מהדהדים בי לפעמים מצחיקים, לפעמים מכווצים. כדי לייצר אינטימיות כזאת נדרשת סבלנות דתית. אין ספק שזו להקה של כהני דת. גרמו לי להאמין, זה בטוח.

דיויד בלאו (Bill and Murray)

השיר הראשון ששמעתי של לואו הוא Sunflowers, ועד היום אני חושב שהוא האהוב עלי שלהם.

Sunflowers הוא שיר עם מעט מאוד טקסט ומהווה מבחינתי מקרה קלאסי של less is more. דווקא המינימליזם של הטקסט (בשילוב עם הלחן והקולות של אלן ספרהוק ומימי פארקר) הוא שנותן לשיר תחושה של מסתורין מסקרן. הצמצום הזה הוא שמשאיר אותו מאוד פתוח לפרשנות ומאפשר מרחב לדמיון. חמישה משפטים קצרים שמדברים על חיים, מוות, שותפות לפשע וזיכרון. ככל שהמשכתי להאזין לעוד ועוד שירים של Low הסתבר לי, שהאיפוק והצמצום הוא הכוח המניע ביצירה שלהם, טביעת היד הייחודית להם.

גם בהופעה הצמצום ניכר; שלושה אנשים על הבמה. ספרהוק ניחן בקול צלול וערב, קול שמשום מה מזכיר לי זמרים כמו תום יורק, שיכולים להחזיק שיר גם אם הם מבטאים את הטקסט באופן אפוף ומרוח, פשוט כי הם מאובזרים בקול יפה. אבל דווקא האופן שבו ספרהוק בוחר לירות את המילים שלו – ברור וחד – מזכיר לי יותר את הדרך שבה זמרים סטייל לו ריד מבטאים טקסט. התיפוף של מימי פארקר הוא לא החלק הכי מעניין של ההרכב, אבל דווקא הקול ב' שלה לשירה של ספרהוק הוא ה-"סיגניצ'ר סאונד" של הלהקה. סטיב גרינטון, בעזרת קלידים וגיטרה בס משלים את התמונה.

אם לסכם את ההופעה של Low במשפט הייתי אומר – ההפך מההופעה של מטליקה.

— — — — —

ההפך מהופעה של מאטליקה נשמע לכם טוב? יופי. לואו יופיעו בבארבי ב-26.1 שזה תכף. כרטיסים פה ואיוונט כאן. נתראה.